"אילו ערפאת היה בחיים..."

בשובי בזמנו מהלוויית ערפאת, נתקלתי בחבר-הכנסת גמאל זחלקה. שאלתי אם הוא מאמין שנרצח. זחלקה, דוקטור לרוקחות, אמר בלי היסוס "כן". זאת הייתה גם הרגשתי. אבל הרגשה אינה הוכחה. היא בסך-הכול תערובת של אינטואיציה, שכל ישר וניסיון.

לא מכבר קיבלנו אישור מסוג מסוים. אורי דן, שהיה דוברו הנאמן של אריאל שרון במשך קרוב לחמישים שנה, פירסם ערב מותו ספר בצרפת. שם כתב ששרון סיפר לו על שיחה שהייתה לו עם הנשיא בוש, ובה ביקש היתר להרוג את המנהיג הפלשתיני. בוש נתן לו את הרשות המבוקשת, אך בתנאי אחד: שאי-אפשר יהיה לגלות את זה. כאשר שאל דן את שרון אם אכן עשה זאת, השיב שרון: "לא כדאי לדבר על זה." דן ראה בכך אישור.

בידי השירותים החשאיים של מדינות רבות יש רעלים שלא ניתן לגלותם, אלא בתנאים מסוימים. המוסד ניסה לרצוח את ח'אלד משעל, מנהיג חמאס, לאור היום ברחוב ראשי בעמאן, והאיש ניצל רק מפני שישראל נאלצה לספק את המידע על סוג הרעל שהשתמשה בו. נשיא אוקראינה, ויקטור יושצ'נקו, הורעל על-ידי השירות החשאי הרוסי, וניצל רק כאשר זיהו מומחים את הסימנים הספציפיים המחשידים. לא מכבר נרצח המרגל הרוסי לשעבר אלכסנדר ליטוויננקו באמצעות הקרנה קטלנית. וכמה מקרים כאלה לא התגלו מעולם?

האם יש הוכחה שערפאת נרצח על-ידי סוכנים ישראלים או אחרים? לא, אין. השבוע נתקלתי שוב בח"כ זחלקה, ושנינו הגענו למסקנה שהחשד הולך וגובר, יחד עם ההכרה שערפאת חסר עכשיו יותר מתמיד.

אילו ערפאת היה בחיים, הייתה קיימת כתובת ברורה למשא-ומתן עם העם הפלשתיני

העדר כתובת כזאת הוא עכשיו התירוץ הרשמי של ממשלת-ישראל לאי-נכונותה לפתוח במשא-ומתן לשלום. בכל פעם שקונדוליזה רייס או תוכי אחר של הנשיא בוש מדבר על הצורך ב"חידוש הדיאלוג" (הס מלהזכיר "משא-ומתן") על "הסטטוס הסופי" או "הסדר הקבע" (הס מלהזכיר "שלום"), זוהי התשובה של ציפי ליבני, אהוד אולמרט ושות'.

דיאלוג? עם מי? הרי אין טעם לדבר עם אבו-מאזן, מפני שאין לו היכולת לכפות את רצונו על הציבור הפלשתיני. הוא לא ערפאת שני. אין לו כוח. ועם ממשלת-החמאס אסור לדבר, מפני שהיא שייכת ל"ציר הרשע" של בוש. אז מה את רוצה, קונדי יקירתי?

ציפי ליבני, החברה החדשה של קונדי, מרחיקה לכת: בכנס המיליארדרים בדאבוס היא הזהירה את אבו-מאזן פומבית לבל יעשה "פשרה עם טרוריסטים". זוהי אזהרה בעיתה. בניסיון נואש ליצור כתובת פלשתינית אמינה, טס אבו-מאזן לדמשק כדי להיפגש עם משעל. בכך, בין השאר, הודה פומבית שלא ניתן לעשות דבר בלי מנהיג חמאס, שהפך לנשיא-על של העם הפלשתיני. ליבני הבחינה מיד בסכנה ומיהרה לטרפד את המהלך. לא יהיה דיאלוג עם ממשלת-אחדות, כשם שלא יהיה דיאלוג עם אבו-מאזן או עם חמאס. הבנת את זה, קונדי חביבתי?

מי שרוצה לראות נחת אמיתית מהי, צריך להסתכל בפני הכתבים הישראלים המופיעים מדי ערב בטלוויזיה ומדווחים על המתרחש בלבנון. איזה תענוג! "הנוצרים והסונים" תוקפים את הסטודנטים השיעים באוניברסיטת ביירות והורגים אותם! בכל רגע יכולה לפרוץ בלבנון מלחמת-אזרחים! הנה, סטודנטית אומרת שנסראללה גרוע מאולמרט! תראו אותה עוד פעם! ועוד פעם! ועוד פעם!

"כששניים רבים,השלישי צוחק" אומר הפתגם. כשערבי מכה ערבי - בבגדד, בעזה או בביירות - ממשלת ישראל ופרשניה ממש מתמוגגים. זהו כלל השולט במחשבה הישראלית הרשמית מאז קום המדינה, ועוד לפני כן: כשהערבים רבים בינם לבין עצמם, טוב לנו.

זה סביר בעיתות מלחמה. הפילוג בין אויביך הוא מתנה בשבילך. במלחמת-העולם הראשונה החזיר המטכ"ל הגרמני את לנין לרוסיה ברכבת החתומה המפורסמת, כדי לזרוע פילוג בין רוסיה לבין בריטניה וצרפת. במלחמת תש"ח ספק אם היינו ניצלים אלמלא היו צבאות מצריים וירדן מתחרים זה בזה יותר מכפי שלחמו בנו. בשנות ה-80 שלח צה"ל קצינים לצפון עירק כדי לעזור למוצטפה ברזאני לקרוע את החבל הכורדי מארצו של סדאם חוסיין.

אילו רצתה ממשלת ישראל בשלום, היא הייתה נוקטת אסטרטגיה הפוכה

זוהי אסטרטגיה טובה במלחמה. מאז ומעולם נהגו כך כל המדינות. מבחינה זו, ישראל אינה חריגה. השאלה היא: האם זו אסטרטגיה טובה גם כשרוצים בשלום?

אילו - "אילו" באותיות רבתי - רצתה ממשלת ישראל בשלום, היא הייתה נוקטת אסטרטגיה הפוכה. בשנות ה-50, כאשר דויד בן-גוריון ניסה לפלג בין מצריים, סוריה ועירק, קבע נחום גולדמן, הדיפלומט הציוני הבכיר, שזוהי טעות. גולדמן טען שריבוי הסכסוכים בין המנהיגים הערבים מסוכן לישראל, מפני שכל מנהיג ערבי ירצה להוכיח שהוא שונא את ישראל יותר ממתחריו.

כיום זה ברור יותר מתמיד. בוש ואנשיו מנסים להקים גוש פרו-אמריקני, המורכב מישראל, מצריים, סעודיה, ירדן, אבו-מאזן וסיניורה. ממול מצוי "ציר הרשע", המורכב מאירן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. מנהיגי מצריים, ירדן וסעודיה אומנם משלמים מס-שפתיים לעניין הפלשתיני, אך מוכנים בכל עת למכור אותו תמורת סיוע אמריקני נאות. ממשלת-ישראל מאושרת למצוא את עצמה בחברת שלושת הדמוקרטים הגדולים - הנשיא חוסני מובארק ושני המלכים עבדאללה.

אך האם זה טוב לישראל? לא, זה טוב להמשך המלחמה בפלשתינים, לסיפוח ולהתנחלות. לא, זה לא טוב לסיום הסכסוך ההיסטורי עם הפלשתינים, לביטול הכיבוש ולכינון השלום. אין שום סיכוי וערך לעשיית שלום עם אבו-מאזן, מבלי שחמאס יעניק לו תמיכה מלאה. אבל גם שותפות פת"ח-חמאס לא תהיה די חזקה, כדי לשאת משא עצום שכזה. היא תהיה זקוקה לתמיכת העולם הערבי כולו.

בכך חשיבותה העצומה של "יוזמת-השלום הערבית", שהתקבלה ב-2002 בפיסגה הערבית בביירות. רק הנהגה פלשתינית מאוחדת, הנהנית מגיבוי כל העולם הערבי, יכולה להעז לעשות את המעשה ההיסטורי המהפכני הזה. אנחנו לא היינו צריכים להתנגד לזה, אלא להפך: להעמיד את זה כתנאי.

תנאי היוזמה הערבית חוזרים על התנאים שקבע יאסר ערפאת עוד בשנות ה-70: מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, שגבולה הקו הירוק ובירתה ירושלים המזרחית; פירוק ההתנחלויות; פיתרון בעיית הפליטים "בהסכם (עם ישראל)". באופן לא-רשמי הסכים ערפאת לחילופי-שטחים שישאירו על כנן את ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק. אין פלשתיני בעולם, ואין ערבי בעולם, שיסכים לפחות מזה. את זה ניתן להשיג, בתנאי שהעם הפלשתיני יהיה מאוחד ושהעולם הערבי יהיה מאוחד. כלומר: זה צריך לכלול את סוריה, את חיזבאללה ואת חמאס, וגם את אירן, שאינה ערבית.

לכן, מי שרוצה בשלום לא ישמח על שפיכות-הדמים בעזה ובלבנון. אין לנו מה לצחוק כשערבי מכה ערבי. אוי לצחוק הזה.

ואכן, אילו ערפאת היה בחיים, הכול היה הרבה הרבה יותר פשוט.