צומת דרכים או מבוי סתום? <br>

ב-19 בפברואר נועדו יחדיו בירושלים מזכירת המדינה קונדוליזה רייס, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, והנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס (אבו מאזן). הפגישה עצמה נקבעה לפני מספר שבועות כחלק מיישום הבטחתו של בוש במסגרת נאומו על עירק להגברת מעורבותה של ארצות הברית בתהליך השלום. עיתוי הפגישה - לאחר חתימתו של הסכם מכה בין הפתח לבין החמאס בדבר הקמת ממשלת אחדות פלשתינית - הפך אותה למורכבת מבחינת כל הצדדים ויצר בקרבם ציפיות מנוגדות.

אבו מאזן מבקש להציג לקהילה הבינלאומית את הסכם מכה כהישג חשוב וכראייה לנכונותה של החמאס להתגמש. לפיכך, קיווה לפחות להבעת נכונות ישראלית ואמריקנית להסרה, ולו חלקית, של החרם הבינלאומי על הרשות הפלשתינית. אהוד אולמרט, אשר מעמדו בציבור הישראלי בשפל, לא נמצא בעמדה אשר תאפשר לו להתגמש בסוגיות עקרוניות דוגמת הכרת הממשלה הפלשתינית החדשה בישראל, ובוודאי שלא להודיע על חידוש המשא-ומתן על הסדר הקבע. לפיכך, שימשה עבורו הפגישה הזדמנות להציג לציבור הישראלי מה שניתן להגדיר כעמדה ביטחונית נחושה.

קונדוליזה רייס הגיעה בניסיון לבדוק את האפשרות למציאת נוסחה אשר תסייע לחידוש התהליך המדיני. עם זאת, נוכח ההתנגדות הנשיא בוש להסכם מכה, הלך הרוח הדומה בקונגרס האמריקני ועמדתה של ממשלת ישראל, היא לא יכלה להוציא מהפגישה תוצר משמעותי כלשהו. לפיכך, הפגישה בעיתויה הנוכחי שימשה את ארצות הברית כאמצעי להפגין (בעיקר בפני בעלות בריתה) עשייה כלשהי בסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך לא הרבה מעבר לכך.

בהתאם לרקע הפוליטי, ישראל וארצות הברית הציגו עמדה בלתי מתפשרת בנוגע לתנאי הקוורטט (הכרה בישראל, הפסקת האלימות, כיבוד ההסכמים הבינלאומיים עליהם חתם אש"פ) להסרת החרם מעל הרשות. אולמרט הצליח לא "להתקדם". ורייס סימנה V ב"משבצת הפלשתינית" של יומנה, ועתה יכולה לשוב ולטפל בבעיות דחופות יותר (תוכנית הגרעין האירנית, הנוכחות האמריקנית בעירק, צפון קוריאה, ועוד).

לעומת אולמרט ורייס, דומה כי אבו מאזן יצא מהפגישה מוכה וחבול. לא רק שממשלת האחדות הפלשתינית המתהווה לא זכתה להכרה, אלא שעוד טרם הקמתה ברור כי לא תזכה לשיתוף פעולה מצד ישראל או ארצות הברית. יתרה מזו, אבו מאזן אף לא זכה להבטחה מעורפלת כלשהי לבחינת היחס לממשלה הפלשתינית בעתיד. העמדות האמריקנית והישראלית הובהרו לאבו מאזן במלוא חריפותן - עמידה בתנאי הקוורטט או המשך הקיפאון הקיים.

מה הן השלכות הפגישה? מבחינת הישראלים והאמריקנים, לכאורה נראה כי לפגישה אין השלכות מהותיות. אולמרט יכול לחזור ולהתבוסס בביצה הישראלית ורייס להמשיך לענייניה. עם זאת, לתוצאות הפגישה עשויות להיות השלכות חשובות הן על הצד הפלשתיני והן על הצד הישראלי, הרבה יותר מכפי שניתן להניח במבט ראשון. ראשית, תוצאותיה הדלות של הפגישה מהוות, במידה רבה, פגיעה נוספת ביוקרתו של אבו מאזן בזירה הפנים פלשתינית. שוב לא הצליח הנשיא הפלשתיני לגרום להגמשת עמדות הקהילה הבינלאומית ביחס לפלשתינים.

מבחינה זו, הפגיעה הינה כפולה: גם בתדמיתו של אבו מאזן ברחוב הפלשתיני וגם בקרב ראשי תנועת החמאס. יש לציין כי הקלף המדיני הינו אחד היתרונות המרכזיים שיש לאבו מאזן על החמאס. בכך מכירים הן הציבור והן החמאס עצמה. אין ספק, כי תוצאות הפגישה הביאו לשחיקה נוספת ביתרון זה. בסופו של חשבון, מבחינת הפלשתינים, אין הבדל בתוצאות המדיניות שמשיג אבו מאזן לבין התוצאות שמשיגה ממשלת החמאס.

בנוסף, תוצאות הפגישה המשולשת עשויות להשליך גם על ממשלת האחדות המתגבשת. בעיני הפתח והחמאס להקמתה של ממשלה זו שתי מטרות מרכזיות: האחת, הסרת החרם הבינלאומי, בעיקר הכלכלי, על הרשות הפלשתינית וחידוש הסיוע החיצוני. כבר עתה, במיוחד לאור תוצאות הפגישה המשולשת ברור לכל כי מטרה זו לא תושג. הקהילה הבינלאומית לא תכיר בממשלה החדשה והקשיים הכלכליים ברשות הפלשתינית ימשכו. אין ספק כי די בכך כדי לפגוע בסיכויי הקמת הממשלה החדשה.

בה בעת, המטרה השנייה לשמה מוקמת ממשלת האחדות הפלסשתינית הינה הרגעת העימות האלים בין תומכי החמאס לבין תומכי הפתח. מטרה זו כבר הושגה. מאז פתיחת המשא-ומתן במכה בראשית חודש פברואר שורר שקט יחסי בשטחים. לרשותו של ראש הממשלה המיועד אסמאעיל הניה עומד עוד כחודש לסיום הרכבת הממשלה ופרק זמן זה מעניק לרחוב הפלשתיני תקופת רגיעה נוספת.

השלכה אפשרית שלישית של הפגישה המשולשת קשורה לאבו מאזן עצמו ולהמשך כהונתו כנשיא. במהלך שנת 2003 שימש אבו מאזן כראש הממשלה הפלשתיני תחת יאסר ערפאת. חודשים ספורים לאחר מינויו, כאשר חש כי הוא עומד בפני מבוי סתום (העדר שיתוף פעולה מצד ישראל ולחצים מצד ערפאת), לא היסס להתפטר. עתה הולך ומסתמן מצב דומה. ישראל והחמאס איתנות בדעתן שלא להתגמש וארצות הברית אינה מראה נחישות אמיתית להשיג התקדמות כלשהי במישור זה. לפיכך, הסיכוי שיתחדש התהליך המדיני - המצע המרכזי אשר בשמו נבחר אבו מאזן - קלוש. במציאות זו גם שיפור המצב הכלכלי של הפלשתינים נראה רחוק מתמיד. לכל אלה יש להוסיף את הפיצול הפנימי החריף בתוך תנועת הפתח עצמה.

נסיבות אלה, בצירוף כישלון אפשרי של המגעים להקמת ממשלת האחדות, עשויות לדחוף את אבו מאזן להתפטר ולהכריז על בחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט הפלשתיני. בהעדר מנהיג לאומי פופולארי אשר יוכל להוות משקל נגד למועמד החמאס לנשיאות, עשויות בחירות מוקדמות להביא להעמקת אחיזתה של החמאס בפרלמנט ואף ל"כיבושה" של משרת הנשיא. תוצאות מעין אלה ודאי אינן רצויות לאף אחד מהצדדים אשר נטלו חלק בפגישה המשולשת. נוכח כל אלה, ובהעדר התקדמות כלשהי אשר היתה נחוצה כל כך לאבו מאזן, בהחלט ניתן לומר כי הפגישה עשויה להתברר לא רק כעוד מהלך דיפלומטי עקר, אלא כנושאת בחובה השלכות חשובות לגבי עתידו של אבו מאזן עצמו ולגבי יכולתו להזיז את המערכת הפלשתינית לכיוונים חיוביים יותר בהמשך הדרך.