לפני שנים רבות, הציץ אחד ממנהלי חברות הביטוח בפוליסות שמוציאה חברתו ונבהל. אנחנו דורשים מהמבוטחים היקרים שלנו כי ימגנו את רכבם בכל כך הרבה אמצעים, כך אמר לחתם הראשי שלו, עד שאם הם ייקחו ברצינות את דרישותינו, שום דבר לא ייגנב. המבוטחים יאמרו לעצמם בוא נמגן את הרכב ונוותר על חברות הביטוח. אנו, חברות הביטוח, נישאר מחוסרי פרנסה.
אל דאגה, אמר החתם למנהלו. כדי להפיס את דעתו, ארגן לו הצגת תכלית. הובאה מכונית ממוגנת בכל האמצעים המשוכללים. הובא גם פורץ מכוניות שבאותה עת שהה בחופשה מהכלא. תיקח זמן, אמר הפורץ למנהל. לא עברו 18 שניות, הפורץ נטרל את כל אמצעי המיגון והסתלק עם הרכב.
אם כך, בשביל מה אנחנו מייגעים את המבוטחים בדרישות מיגון שכאלה, הקשה המנהל. משום שהמבוטחים, כך הסביר החתם למנהלו, הם בני אדם. לבני אדם יש חולשות. לעיתים הם אומרים אמת. לא תמיד הם זוכרים אם הם בכלל הפעילו את אמצעי המיגון והם מודים בכך בפני חוקרינו. לרובם גם אין מושג מה התקינו להם ברכב ואם מה שהותקן עומד בדרישות המיגון שבפוליסה.
אבל ממילא הוכחת לי שאמצעי המיגון מתמוססים מול כל פורץ מצוי, אמר המנהל. נכון, אמר החתם. אבל אלת הצדק היא עיוורת. השופטים לא יודעים כי אמצעי המיגון הם לא יותר מאשר "חארטה". הם לוקחים את אמצעי המיגון ברצינות. מבוטח שלא דקדק בקיום אמצעי המיגון מפסיד את תגמולי הביטוח. ולכיסו של מי הולכים הכספים שלא משולמים למבוטחים, מנהל נכבד שלי? זאת הבין המנהל מייד ופנה לעניין הרווחי הבא.
אלא שבשנים האחרונות, החלה להתבסס גישה חדשה בקרב שופטינו. גישה זו נסמכת על הוראות מפורשות של חוק חוזה הביטוח. בתי המשפט החלו ליישמן רק בשנים האחרונות, למרות שחלפו למעלה מ -25 שנה מאז חקיקתו של חוק חוזה הביטוח. אבל כמו שנאמר "מודה ועוזב ירוחם".
הכסף שהפסדת ישרת את מנהלי החברה המכובדת הכשרת הישוב
רכב הסיטרואן של נהג המונית זאב צ'ורני נגנב. ברכב הייתה מותקנת "רק" מערכת האזעקה המקורית של היבואן, אמרה חברת הביטוח הכשרת הישוב לצ'ורני. בפוליסה נדרשת להתקין עוד משהו בנוסף. התרשלת בכך שלא עשית זאת. הפסדת גם את המונית וגם את תגמולי הביטוח. תתנחם בכך שהכסף ישרת מנהלי חברה מכובדת כמו הכשרת הישוב. חברה המהווה מושג חשוב בתולדות הציונות. חברה שנוסדה בידי אישים דגולים כמו ארתור רופין, אוטו ורבורג ויהושע חנקין. חברה שגאלה קרקעות ועסקה בהתיישבות. לכולנו חוב מוסרי כבד לחברת הכשרת היישוב.
אכן קבע השופט שמעון פיינברג מבית משפט השלום בירושלים, צ'ורני לא קיים בדקדקנות את דרישות המיגון של הכשרת הישוב. ואכן, בפוליסה רשום שקיום אמצעי המיגון הוא "תנאי מוקדם" לחבותה של הכשרת היישוב. אבל במדינת ישראל יש גם חוק. רישום של אמצעי מיגון בפוליסה כ"תנאי מוקדם" סותר את סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה קובע מנגנון מוגדר למקרה בו המבוטח לא עומד בתנאי המיגון שבפוליסה. חברת הביטוח לא רשאית לעקוף מנגנון זה בכך שהיא רושמת בפוליסה כי אי קיום אמצעי המיגון יהווה תנאי מוקדם לחבותה.
על-פי המנגנון הקבוע בחוק, חברת הביטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח רק אם תוכיח כי אי התקנת אמצעי המיגון הייתה מלווה בכוונת מרמה, או כי אין בנמצא חברת ביטוח סבירה שהייתה מבטחת את הרכב ללא אותם אמצעי מיגון. חברת הכשרת היישוב לא הוכיחה אף לא אחת מאלה.
מעבר לכך, קובע השופט פיינברג, אין זה מתקבל על הדעת, כי חברת הביטוח תתנה את קיומו של חוזה הביטוח בתנאי מוקדם, מבלי שתבדוק בטרם התקשרותה עם המבוטח את קיום התנאי. "הדעת אינה סובלת, כי רק לאחר מקרה הביטוח, כאשר יסתבר כי המבוטח לא עמד בתנאי המיגון, יחליט המבטח רטרואקטיבית כי אין חוזה ולא היה חוזה מעולם".
הדבר נחוץ גם על-מנת למנוע יישום שגוי של תנאי הפוליסה על-ידי המבוטח. לא פעם קורה, כי המבוטח, בהתאם להבנתו את הפוליסה, דואג להתקנת אמצעי המיגון ברכב, אך לאחר קרות מקרה הביטוח, מתברר כי אמצעי מיגון זה לא תואם את האמצעי שנדרש בפוליסה. "הכלום אין לומר כי היצמדות מילולית לתנאי הפוליסה במקרה זה תוביל לתוצאה לא צודקת?".
בסופו של דיון, בנוסף לתגמולי הביטוח, חייב השופט פיינברג את הכשרת היישוב גם בריבית עונשית.
חברת הכשרת היישוב, מבהיר השופט פיינברג, כמו כל חברות הביטוח בארץ, הייתה צריכה להתחיל ולפעול כבר לפי הגישה החדשה שקנתה לה אחיזה בחוק ובפסיקה: היה עליה להפסיק להתייחס לדרישות לקיום אמצעי מיגון שבפוליסה כתנאי מוקדם. היה עליה גם לוודא, בסמוך להתקשרות עם המבוטח, כי מילא אחר תנאי המיגון הקבועים בפוליסה. משלא נהגה כך, לא תוכל הכשרת היישוב להיתמם ולטעון כי המחלוקת סביב קיום אמצעי המיגון ברכב הייתה בתום לב.
