|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
על-רקע הניסיון לבצע החייאה לתהליכי 'השלום' באמצעות מסעות, והבטחות פורחות באוויר, של מזכירת המדינה האמריקנית ומזכ"ל האו"ם החדש, באן קי-מון, הייתי מציעה הפעם להקשיב לדבריו של המשנה לראש הממשלה שמעון פרס בעדותו בפני ועדת וינוגרד
|
למען האמת הופתעתי. בדרך כלל דברי פרס זוכים לתשומת לב, מצד שולליו ותומכיו. הפעם, מלבד התייחסות לאותו חלק שבו אמר כי לא היה יוצא למלחמה ולא התנגד לה בממשלה מתוך 'לויאליות' (למי??), ליתר דבריו לא מצאתי הד.
הרי בעדותו בוועדת וינוגרד הוציא פרס תעודת פטירה להסכם אוסלו. הוא הודיע שהשלום עם הפלשתינים נכשל. "ניסינו 4 פעמים לעשות שלום", אמר פרס לוועדה, "פעמיים הפסקנו ופעמיים נכשלנו. ירדן ומצרים הצלחנו, לבנון והפלשתינים נכשלנו, בגלל אותן סיבות. פה יש ממשלה וצבא אחד, שם אין לא ממשלה אחד ולא צבא אחד ועל כן, אנחנו צריכים לחפש מבנה חדש עם הפלשתינים".
אולי בקרב ציבור הכתומים, על גווניו, תתקבל ההצהרה במידה רבה של ציניות (מה אתה אומר???) אבל אסור לשכוח מניין בא האדם ואיזו כברת דרך עשה. נזכיר נשכחות: פרס בהיותו שר חוץ, חתם באוגוסט 93 על הסכם פרומו חשאי בין ישראל לנציגי הפלשתינים, יו"ר הרשות היום - אבו מאזן. ההסכם הוביל לחתימה המשולשת המפורסמת: קלינטון - רבין - וערפאת, על גבי מדשאות הבית הלבן. התוצר היה הסכם אוסלו.
והנה, בימים אלה, כאשר כמעשה שבשגרה, באים ויוצאים שליחים שונים בענייני 'הסכמי שלום', האב המייסד - פרס, הכריז בשקט, בחדרי הוועדה - זה נכשל.
פרס נמצא כמובן כבר בתהליך מציאת ה"מבנה החדש", כלשונו, עם הפלשתינים. הוא שיתף את חברי הוועדה בכיוון, "אני בלבי חזרתי למסקנה שהיתה לי תמיד בחיים - מוכרחים להביא את הירדנים".
לדבריו מדובר בתוכנית "כלכלית", רכה, כלשונו, שנועדה למנוע 'בעיות' והיא זוכה לטענתו להסכמת ראש הממשלה, "אני גם עושה את זה בהסכמת אהוד אולמרט", אומר פרס.
יתכן שהאופציה הירדנית תאפשר עכשיו הסכם שלום חדש, לא בין פרס לפלשתינים, אלא בין פרס ליו"ר האיחוד לאומי מפד"ל בני אלון, השואף גם הוא לבנות הסכם המבוסס על אופציה ירדנית.
מותו של הסכם אוסלו אינו ההפתעה היחידה בעדות. אחת נוספת היא הכרטיס האדום שהוא כאיש שמאל כהגדרתו, מוציא נגד השמאל, אותו הוא מאשים בנטילת חלק במסע הדה לגיטימציה נגד ישראל, שהחל לפני המלחמה. "אני אומר כאיש ששייך לשמאל, לשמאל יש חלק בזה. השמאל הצרפתי והשמאל האנגלי, הרעיון הזה של דה לגיטימציה, אם בכלל יש זכות קיום לישראל".
במלחמה איבדה ישראל "גובה, יכולת הרתעה ולגיטימציה. העולם התייצב לצד ישראל לא משום שהיא צודקת, מפני שאנחנו חלשים. היתה הרגשה שישראל איננה מה שהיתה תמיד, לא מזהירה, לא מפתיעה, לא יצירתית". כיום היא ניצבת מול עולם "שיש בו נשק גרעיני. שאין כבר את ההרגשה הזו שהיתה בעיקר אחרי השואה שישראל זה דבר צודק".
עם זאת לישראלים יש יכולת אותה הוא מכנה 'החוויה הישראלית': "איך להיות גדול כגודל הסכנה הניצבת בפנינו, ולהישאר קטן כקוטן הארץ העומדת לרשותנו. צריך לפייס את שני הקטבים האלה, ואפשר". פרס מדגיש בעדות שישראל חייבת להקים הרתעה חדשה לגמרי. "ויש לנו את האפשרות הזאת. אני מאמין בזה היום כמו שהאמנתי לפני חמישים שנה בתקופה אחרת... יש, למרות כל עוגמת הנפש, בישראל גם כוחות אדירים".
אולי אין זה מקרה כי את תעודת הפטירה להסכם אוסלו מוציא פרס ערב העלייה לחומש, אשר בפי מארגניה מכונה "מימוש זכות השיבה של העם היהודי".
כבסיפור מגילת רות, כשרות ונעמי מגיעות לעירן, בית לחם יהודה, הן נתקלות לפתע בכל תושבי העיר היוצאים. שואלים המפרשים מה פשר היציאה ההמונית הזו מהעיר? התשובה, הם מלווים לדרכה האחרונה את אשתו של בועז. בשעה שרות המיועדת לבועז מגיעה, אשתו של בועז 'מפנה' את מקומה, ומובאת למנוחת עולמים, בבחינת, אין מלכות נוגעת ברעותה. פטירתו הדמומה של הסכם אוסלו, נועדה לפנות מקום לתחיית היישוב חומש.
|
|
הכותבת היא כתבת לענייני משפט ועורכת חדשות בערוץ 7.
|
|
| תאריך:
|
26/03/2007
|
|
|
עודכן:
|
26/03/2007
|
|
רותי אברהם
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
א מ רול
|
26/03/07 10:17
|
|
|
|
2
|
|
בועז מושקוביץ
|
26/03/07 15:01
|
|
|
|
3
|
|
ברוריה מקרית חיים
|
26/03/07 15:18
|
|
|
|
|
|
טוהרת המידות
|
26/03/07 19:32
|
|
|
|
4
|
|
אמיר,
|
26/03/07 17:51
|
|
|
|
5
|
|
the Jordan Option
|
26/03/07 18:06
|
|
|
גילויים מצמררים אלה התפרסמו השבוע בישראל ובעולם. המסקנה ברורה: הרשות הפלסשתינית, האחראית לספרי-הלימוד, אינה יכולה להיות שותף למשא-ומתן לשלום.
|
|
|
|
|
כמו הוויכוח הנצחי האם מלחמות היו מתרחשות בעולם אם נשים היו לוקחות את העניינים לידיים ומנהלות את השלטון, ככה תרשו לי לחוד לכן חידון קטן אך הרה גורל: מה היה קורה אם, חלילה, ואני גולש פה למצב אוטופי לא קיים תודה לאל, לנשים היה מותר, לפי כל חוק ובלי אף רגש של אשמה, להיטפל ולזיין כל גברבר שהן היו חפצות בו. אני מתכוון לימי פנטזיה שבהם רבנים, כמרים וכל עדות השמרנים היו מסכימים לתת חותמת כשרות לכל בחורה משתרללת, ולאמץ אותה אל חיק הקונצנזוס באותה טבעיות שבה מתקבל היום עוזי כהן ירום הודו. כלומר ימים שבהם לבנות יהיה אשכרה כרטיס חופשי-חודשי לזיין כל מה שזז - ואיש לא היה חושב עליהן שהן שרמוטות, נותנות או בנות דודה של פמלה אנדרסון.
|
|
|
|
|
אינני נביא ולא בן נביא, אך במהלך החודשים שחלפו מאז פרצה "מלחמה לבנון השניה" ועד היום, תיארתי במאמרים שונים שכתבתי את הכשלים הגדולים שנתגלו במהלך המלחמה. טוקבקיסטים חמי מזג תקפו ללא רחם, כלי התקשורת האלקטרוניים דחו אותי על הסף ופרשנים יודעי דבר התייחסו בבוז. ואני נשארתי בשלי. וישאל כל אדם סביר, איך ידעת? פשוט מאוד: זאת התרבות האסטרטגית של מדינת ישראל מזה שנים רבות. שום דבר לא השתנה ושום לקח לא נלמד מן העבר.
|
|
|
|
|
לפני עשרות שנים החליטו משפחות ויחידים לעלות לארץ ישראל, חלקם עזבו חיי רווחה ונוחות, וחלקם נמלטו על נפשם. החילוניים חלמו על "ארץ ישראל", ולעומתם הדתיים, בעיקר ממדינות ערב, העדיפו את המושג "ארץ הקודש". המשותף בין כולם היה יהדותם, הרצון לבנות בית מושלם לעם היהודי, ותקווה לחדש את השפה העברית.
|
|
|
|
|
א. רעיון הפרטת בתי הכלא מעורר כמה וכמה בעיות חמורות, חמורות הרבה יותר מכפי שנדמה ממבט ראשון. בעקבות ההסכם המימוני, להקמת בית הסוהר הפרטי הראשון בארץ שנחתם בין החשב הכללי במשרד האוצר, ירון זליכה וקבוצת חברות בראשות המיליארדר לב לבייב - מעמדו החוקתי של האזרח הישראלי כאדם חופשי עומד להיפגע באופן אנוש. במידה ותרחיש זה יצא אל הפועל "האדם החופשי" במקרה זה האזרח של הרפובליקה הישראלית הופך על ידה לסחורה עוברת לסוחר, לסוג של עבד שהמדינה מוכרת לבעל הכלא כדי להרוויח כסף [או לחסוך כסף ואין הבדל בין השניים מבחינה עקרונית]. רק בסחר עבדים בני אדם מתפקדים כאובייקט ולא כסובייקט ומונמכים למדרגה של חפץ או סחורה שניתן להרוויח כסף על חשבונה.
|
|
|
|
|
