כתומך מובהק במאבק המורים וכנפגע העיקרי ממנו כתלמיד אין לי ספק כי זו זכותם הבסיסית של המורים להיאבק בכל כוחם בשל השפלתם המחפירה והתנהלותה של הממשלה בדבר פתרון בעיות אלמנטאריות- הטיפול בכיתות (לעיתים קראוונים) לא ממוזגות ומרובות בתלמידים.
על המורים להילחם גם למציאת התרופה שתחסל את האלימות הפיזית והמילולית שמופנת נגדם. אני סבור, שהעלאת שכרם תפתור את בעיית ההשפלה ותעלה את יוקרתם. האם יש מקצוע חשוב יותר מלחנך את דור העתיד, אותנו?
עם כל זאת, אני סבור שההשבתה היא כלי אחרון ולא ראשון. קודם מנהלים משא-ומתן ואם תוצאותיו שליליות אז יש לעבור לאופן פעולה מאסיבי יותר, ולא להיפך.
המורים, במקום לזקוף את דעת הקהל לטובתם משנים אותה לרעתם. במקום להביא להצלחת התלמידים בבגרויות, התלמידים מסתובבים ברחובות. איזו מן שיטה חינוכית זו לשבור את הכלים כאשר אין פתרון הולם על-ידי מיקוח ופשרה (מיסודות הדמוקרטיה). איזו שיטה חינוכית משאירה תלמידים בבית במקום לספק להם חינוך, ידע והשכלה.
לאחרונה הכריז ארגון המורים על תחילת ההשבתות מיד אחרי חופשת הפסח. למורים, כאמור, נגרם סבל. מורים יקרים, תלחמו. השביתה היא כניעה.
כשהכריזו התלמידים על השבתה בשל התנאים הקשים, הם תוגמלו בביקורת קשה על אדישותם והרצון להישאר בבית ולא למחות או להזדהות על רעיון עקרוני. נדמה לעיתים שהמורים מעדיפים את טובתם האישית והכלכלית על פני ייעודם המקצועי ובכך אין הם מתנהגים אחרת מהתלמידים עליהם מתחו ביקורת.
לסיכום, אדגיש כי ההשבתה היא כלי לגיטימי במדינת חוק דמוקרטית. אולם ההשבתה היא כלי בלתי חינוכי ובלתי מוסרי בזמן בו היא מלווה בפגיעה אנושה בתלמידים. על המורים, דווקא בימים אלו של משבר בינם לאוצר, לחנך ליצרנות לדינמיות, לשיתוף פעולה, לדמוקרטיה ולאקטיביזם. אל להם לבחור בהשבתה כדרך הפעולה שלהם.
אז התלמידים קיבלו יום חופשה, אבל מה עם ההשכלה?
