במאמרו "אם היה שר ביטחון רציני" (הארץ, 13.4.07), כותב נחמיה שטרסלר על סוגיית הבית בחברון שנרכש לאחרונה ע"י מתנחלים.
נחמיה שטרסלר אינו סתם כתב כלכלי, אלא הפך בשנים האחרונות ל"פרשן העל" הכלכלי הבכיר של הארץ. אך העיסוק בענייני כלכלה בלבד אין די בו לגיבורנו, והוא שולח את מקלדתו לעיתים מזומנות גם בשאלות פוליטיות - כפי שעשה הפעם. הגיגיו הפוליטיים הם מיטב הצדקנות השמאלנית, הרואה במתנחלים שורש כל רע ובסיס לכל מצוקה וכשל במדינת ישראל, מקרני ראמים עד ביצי כינים.
וכך כותב צדיקנו, על מחדלו הנורא של עמיר פרץ במיגור כוחות הפלישה המתנחליים אל הבניין בחברון:
"אם היה כאן שר ביטחון רציני, הבית בחברון לא היה נהפך לפרשה כה מסובכת. השר לא היה נרדם בשמירה. הוא היה מתערב כבר בלילה הראשון, לפני שלושה שבועות. הוא היה מביא, עוד באותו הלילה, כוחות צבא גדולים ופועל במהירות, קודם שהיו מתבססים במקום, ומביאים 80 איש, לפני שהיו מעבירים לשם אפילו מזרן אחד. הצבא היה מקבל פקודה אחת ברורה: פינוי מיידי. בלי היסוס. בלי דיחוי. בלי מסמכים. בלי ערעורים. בלי מני מזוז. הרי שר הביטחון הוא הריבון בשטח. לו הסמכות הבלעדית".
שטרסלר מבטא בדבריו אלה את הכמיהה השמאלנית ליד ברזל משפטית, שתהא משוחררת מכל כבלי המשפט הטורדניים. כדבריו ההזויים והשגויים של יצחק רבין על הרשות הפלשתינית שעמדה לקום: "הם יטפלו במחבלים בלי בג"צ ובלי בצלם". האין די לנו בכבלים המשפטיים המיותרים שאנו כבולים בהם בטיפולנו באנשי הימין הארורים, בתחומי "מדינת ישראל הריבונית", שאלמלא הם היינו כולאים אותם במרתף בקיבוץ יגור, קצת מענים אותם להוצאת סודותיהם ואחר-כך מסגירים לידי ערפאת, כפי שעשינו בימי המנדט הזכורים לטוב ובסיועם המבורך של לוחמי פלמ"ח חברמניים ושל אוהבי ארוחות דשנות כמו טדי קולק? מה אנו צריכים את כל הבלבול-מוח המשפטי הזה?
הבה נשווה לנגד עינינו את התגשמות מאווייו של שטרסלר. בבניין נמצאים עשרות מתנחלים, שהם גברים, נשים, ילדים ותינוקות (הדתיים האלה הרי משריצים בלי חשבון, כידוע). מגיע כוח של צה"ל לבניין, ומפקדו דורש מהדיירים לפנותו מיד. נציג התושבים מציג בפני המפקד את מסמכי הרכישה, טוען כי הבית נרכש באופן חוקי וכי שהיית האנשים בו חוקית וכשרה, ותובע לברר את הדבר בבית המשפט אם יש ספק בלבו של המפקד. מכל מקום, הנציג אומר כי זוהי שעת לילה וכי אין שום צידוק לפינוי האנשים מיד וללא כל בירור.
המפקד פונה בקשר אל מפקדיו, והללו מתקשרים אל שר הביטחון, שהוא "רציני" כמשאלתו של שטרסלר. השר הרציני צועק אל המתקשרים אליו: "לא מעניין אותי כלום. קודם לפנות את הבית ורק אחר-כך לברר ולבדוק את המסמכים. לא איכפת לי מה השעה ומי האנשים שבבית, גם אם יש ביניהם תינוקות. החוצה!".
צה"ל הגיבור והגדול פועל מיד בנחרצות, מסלק את דיירי הבית על נשיהם וטפם ומיישם בכך את כל השיטות, שתרגל בשקדנות כה רבה לקראת ה"הינתקות". שר הביטחון רוכש לעצמו בכל העולם תדמית של שר ביטחון רציני, ואויבינו מזדרזים להודיע על כניעתם ללא תנאי. אפילו אירן זונחת את תוכניות הגרעין שלה. אחרי ככלות הכל, מי ירצה להתעמת עם שר ביטחון כה רציני?
אילו היה שר הביטחון "רציני", כמשאלתו של שטרסלר, הייתי מציע לו סממנים נוספים להפגנת רצינותו. אפשר להורות לחיילים לירות תחילה בכל דמות ורק לאחר-מכן לשאול מי זה היה. אפשר לגרש תחילה ערבים מתחומי יו"ש או אפילו מתחומי ישראל, ורק אחר-כך לברר את מי בכלל גירשנו. אפשר גם לשלוח מטוסים להפצצה (נניח בביירות, בעזה או בדמשק), ורק בתום ההפצצה לברר מה היו היעדים שהופצצו, האם היו בהם בני-אדם ומה בכלל הפצצנו. אילו היו שר הביטחון והשר לביטחון הפנים רציניים, נניח באוקטובר 2000, לא היתה מוקמת ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אור, לחקירת הירי בערבים. כמו האצילות, כן גם הרצינות מחייבת.
אך לא, פרשן-העל של העיתון לאנשים חושבים ("לא מה שחשבת") אינו מציע לשר הביטחון להפגין כך את רצינותו. ככלות הכל מדובר בערבים, אשר כלפיהם יש לנהוג באחריות ובהגינות, לתת להם את הזכות לפנות תחילה לבג"צ - למרות ששום אמנה בינלאומית אינה מחייבת לנהוג כך באוכלוסיה "כבושה" - ולנהל מלחמות משפטיות ממושכות. כידוע, אותו שר ביטחון, שהוא הריבון בשטח אליבא דשטרסלר, רשאי גם - על-פי צו המושל הצבאי שאימץ את החוק הערבי-ירדני - לצוות כי משפחתו של מחבל תגורש מיד מביתה וכי הבית יפוצץ. אלא שעל-פי פסיקת בג"צ, אסור לנהוג כך במשפחת המחבל, ויש להניח לה להגיע אל בית המשפט הישראלי, זה שבסמכותו אין המחבלים מכירים כלל אלא כשהיא ניתנת לניצול לטובתם (וברור כי נאורותו של ביהמ"ש העליון לא תמנע חבלה בו על-ידם).
נחמיה שטרסלר, כצדיקי שמאל אחרים, רואה את אכיפת החוק על המתנחלים במשקפת המפורסמת של עמיר פרץ, שעדשותיה מכוסות ואטומות. מעולם לא פרסם שטרסלר מאמר, שבו כתב כי שר ביטחון רציני היה נוהג בערבים כפי שתיארתי לעיל. כמוהו כעמיר פרץ, זה שהתרברב כי נסראללה לא ישכח לעולם מי הוא: נגד המתנחלים ואנשי הימין הם ודומיהם אריות גדולים, אך נגד הערבים הם רכים כגורי חתולים.
נותר לנו לסלק כזב אחד, אם כי אין סיכוי שתחדל הפצתו בקרב החוגים החושבים בישראל, דמויי-שטרסלר ועורכי עיתונו: אכלוס הבית בחברון לא שינה במאומה את ההיערכות של כוחות צה"ל באותה גזרה. היו אלה מפקדי צה"ל שהודיעו ליועץ המשפטי לממשלה, כי הבית המאוכלס ביהודים בחברון אינו מהווה בעיה ביטחונית, ללמדנו כי עדיין יש בצה"ל קצינים שאינם סרים למשמעתם של מנגנוני המלשינות היהודיים שצצו ופרחו לאחרונה, במימונם של מדינות וארגונים זרים עונים.
יתר על כן, כפי שהעידה אורית סטרוק, תבורך לטוב, על גג אותו בניין מוצבת זה-מכבר עמדה צה"לית, שחייבה ממילא את צה"ל לנקוט צעדים להגנת הבניין, והוספת דיירים אינה מעלה ואינה מורידה. מאחר שהבניין נבנה על הדרך המובילה מקרית ארבע (המאוכלסת זה שנים רבות, למגינת לבם של שטרסלר וחבריו) אל מערת המכפלה, כל אותה סביבה מאובטחת ממילא ע"י צה"ל - כפי שראוי שיהיה. לא הקמנו את צה"ל כדי לפרנס כמה אלפי קצינים במשכורות טובות וכדי להעסיק שרי-ביטחון רציניים, במרכאות ובלעדיהן, אלא כדי להגן על כל יהודי, לבטח כשהוא בארץ ישראל, גם כשהוא מתגורר מחוץ לגוש דן.
