האזעקה לא הפחידה את ילדי הצפון

יום השואה תשס"ז. מוזיאון יד לילד בקיבוץ לוחמי הגטאות. תחנה ראשונה במוזיאון שנועד להנציח את מיליון וחצי הילדים שנטבחו בשואה. באחת אתה נכנס אל המצג התובעני. אתה כפוי לעשות זאת, לא חשוב על מה חשבת או היכן היית דקה קודם לכן. את פניך מקדמות אזעקות. ילדי קריית שמונה וילדי צפון אחרים שמלחמת לבנון השנייה נחרתו בתודעתם הכירו את הקולות. אנחנו המבוגרים נחרדנו, אבל הילדים ידעו לעשות את ההבחנה, ולא נכנסו לפאניקה. כך מספרת לי אחת המדריכות באתר ההנצחה, שגיל המבקרים בו בקבוצות מאורגנות מתחיל פחות או יותר בגיל 11-10. סיפרתי לבתי בת הארבע שמתו הרבה אנשים, סיפר קצין למדריכה. יחד עם קצינים וחיילים אחרים ניסה להבין בעצמו באיזה עולם הוא חי.

ההתלבטויות להוריד או להשאיר את האזעקות הוכרעו - האזעקות הושארו, כשלצידן קולות פיצוצים והפגזות, ואורות של זרקורים. ואם לרגע חשבנו שאז הסתיימו הדברים בניסים הרי שעדויות הילדים שהוקראו בקול ילדים מתכתי מתוך רמקולים המוצבים לאורך המסלול לא הותירו מקום לספק: כאן נכחדה משפחה, ושם עוד אחת איבדה את כל רכושה והקטל נמשך. מלחמה.

יד לילד בנוי בצורה ספירלית. מלמעלה למטה, וככל שהולכים ועולים בסדר השנים הכרונולוגי במקום לראות התקדמות רואים צניחה לתהומות של שפל בלתי אנושי. המדרון מתעקל כלפי מטה. יורדים, האור הולך ופוחת, הסימטאות הולכות ונעשות צרות יותר ויותר.

תחנה שנייה. מזוודות, שקים, שמיכות ובהן ציוד שהספיקו לארוז. המשארות הצרורות הועמסו על עגלות. לדחוס, כמה שיותר אנשים כמה שפחות ציוד. מהר, יהודים נרדפים. רציתי לקחת את הליצן שלי, אבל אימא אמרה שהמזוודה כבר סגורה.

RUBEN, מזל, פייביש, גניה, בוניע, הענעק, זינובי, לוסיה, שלי, ליאו, ZALMAN, אליקי, הרשל ועוד אלפי שמות ילדים מוטבעים על קונוס ענק לאורך המסלול. כמות שנמצאו בתעודות, חלקם בעברית וחלקם בשפות הלעז. רחובות-רחובות של ילדים הניבטים בשחור-לבן. זכרונות על-גבי זכרונות. אפשר למלא ספרים, ותמצית שבתמצית חקוקה על קירות המקום הנורא. והתחנה הבאה היא הגטו. ועל אבן רקוע: החלטתי להבריח את סבא וסבתא מהגטו, תכננתי לבדי הכל. והקול לא בכייני, אלא קול ילדים מבוגר, כאלו שכבר הספיקו לחוות מאורעות קשים, ובגרו בעל-כורחם. מציאות חיים של ילדים, והרחובות הולכים ונעשים צרים, והכל הולך ומאפיל.

ותחנה נוספת במסע מטה-מטה הליכה אל הלא-נודע, ורכבות והליכה בין חצץ ומסילות, והדאגה מקננת בלב - לאן? אין מי שיתיר את הספק וחוסר הוודאות המוחלט.

ולאן עכשיו? אין מסתור, אין מפלט - הכל מגודר. הולכים אל התלות המוחלטת בסלקטור, מי למוות ומי לחיים. תחנתם האחרונה של כמה. עמוד פלדה גבוה וחד המקובע אידיאולוגית בקרקע. והכל לפניו כצללים, כסימונים של גיר סביב גופות נרצחים, והגופות אינן. ומי שעובר מואר והצללים על גבו, כאילו אומרים לו: צילנו מרחף מעליך, ואתה אחראי שזה לא יישנה.

ומכאן והלאה לא כולם ממשיכים לתחנה הבאה, ומה הלאה? שואלת המדריכה את הקצינים. הניחושים מתחילים, מדינת ישראל? (בניו-יורק יש יותר יהודים) אור? (3 קומות מתחת לקרקע?) סולם? (איזה יופי של רעיונות יש לכם! מה אתם עושים בצבא, בואו לכאן...). ממשיכים - אל הבור. שיא האפילה. ובבור נר זיכרון, ומעליו עדות הניצול. ואל תתחילו להתרגל אל החושך והשקט שאחרי המלחמה, ובשארית כוחותיכם מיצאו את החרך הדק, היציאה הצרה שממנה תצאו לעולם ותנסו לשקם את חייכם.

והקצינים כאן במסע מקדים, כל בכירי פיקוד צפון הגיעו לכאן בצהריים. יום עיון בנושא "של מי השואה הזו", ובשל הסודיות האירוע באולם הכנסים ממודר, ולתקשורת אין גישה. לקחי השואה שאחרי מלחמת לבנון השנייה רלוונטיים מתמיד, ובכנס צפויים להיאמר בסיעור המוחין גם דברים סודיים, שנועדו לאוזני הפיקוד הבכיר בלבד. בערב יגיע גם הרמטכ"ל לעצרת.

וכמה שעות מוקדם יותר צפירה, ללא טקס. רק כמה עשרות הגיעו. 10:00 זו שעה מוקדמת מדי, הצפונים נשארו עד מאוחר לעבוד. הם לא מתרשמים מהטקס ביד ושם, הטקס שלהם רגשי יותר, עשיר יותר. כך לפחות הם טוענים, ואין מי שיתווכח.

צפירה ברקע, ובין העומדים אין ניצולי שואה. רוב העומדים הם חניכי הנוער העובד והלומד, וחיילים. עשרות שבהמשך יתרבו לכדי אלפים. ואת כולם מבקשים בלוחמי הגטאות לקלוט. צוות גדול מפעיל את המוזיאון, וביום הזה עבדו בשיא האטרף. זה מהאינטרנט, כך קראו לי. אל תכתוב קיבוץ לוחמי הגטאות, כתוב בית לוחמי הגטאות. כאן, בניגוד ליד ושם הממלכתי והטקסי זה מקום של חינוך, של דיון, של הפנמת נושא השואה. בכוונה הם קראו לו בית. הצוות שמפעיל את בית לוחמי הגטאות הוא כמו משפחה. ממש, טורחת מישהי לתקן. לפעמיים גם במשפחה יש כבשות שחורות...

קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם כביצוע חי של מושג האנדרטה. ישוב שאמור היה להיות לא אנדרטה מעשי אבני-גזית או גושי-שיש, אלא "מפעל חי המשתלב ביצירתו של הדור שבא אחרי השואה", כדברי צבי שנר. על אנדרטה כזו אפשר להביט בהתרוממות רוח: לא משהו קפוא, מונומנטלי, אלא חי, פועל, מסרב להרואיות מופרזת. אבל אפשר גם מבט אחר: מבט שיראה את נושאי ה"אנדרטה" תחת כל כובד המשקל שאבני הגזית או גושי השיש הדמיוניים הללו מעמיסים על גבם. כפל המבטים הזה הוא, בתמצית, סיפורו של קיבוץ לוחמי הגטאות. השם "קיבוץ לוחמי הגטאות" מסתיר מאחוריו מאבקים ונדודים. זהו מקום במדינת ישראל המכיל בתוכו, באופן סמלי, מקומות רבים: הגטאות. המקום הישראלי נועד לבטל את המקומות הרבים הללו. מול הסגירות והצפיפות של הגטו - הפתיחות והאוויר של הקיבוץ. אפילו מי שלא יעלה אל הגג החדש של המוזיאון יבחין בפתיחוּת. בתוך הפתיחות הזו ניצבת המילה "הגטאות" במלוא זרותה, במלוא האימה שהיא מכילה.

לימים, יקצרו בני הדור השני לקיבוץ את שמו ויפתרו בכך את בעיית המילה הזו. "לוֹחְמֵי" (במלעיל) יהפוך לשם מקוצר שגור של הקיבוץ. הקיצור, כמובן, אינו רק לשם קיצור, אלא לשם מחיקה של המילה האחרת. יצחק צוקרמן סיפר: "ילדי קיבוץ כָּבְּרִי נהגו לקרוא לילדינו 'לוחמי הגרוטאות'". בין השמות שהוצעו לקיבוץ היו: "מורדי הגטאות" ("מרד התקבל טוב יותר מ'מלחמה', הן מלחמות ידעו כולם", אמר יודקה הלמן), "סמריה - לוחמי הגטאות", "וילנה" (הצעת יצחק טבנקין). שמות נוספים שהוצעו: "אָשֵׁר" (הצעת הקק"ל, בהיות הקיבוץ ממוקם בנחלת שבט אשר המקראית) "דֶּגֶל" (דגל גטאות לוחמים), "פֶּלֶג" (פליטת לוחמי הגטאות), "אֱיָל" ("ארגון יהודי לוחם"), "בָּחוֹמָה", "חַיְעַד", "נֵסְעֵד", "מוֹרַג". כל שם ביטא מחשבה אחרת על "מה הוא" הקיבוץ. כל שם דימה לנגד עיניו מקום אחר במקצת. השם ה"כנעני" (או מוטב: הישראלי-מקראי) אינו דומה ל"פליטת לוחמי הגטאות" המהדהד גלותיות, וה"חומה" מביעה התבצרות שאינה קיימת ב"וילנה", המשחזרת עיר-ואם יהודית בגולה; "חיעד" מדגיש את החיים לעתיד, בעוד ש"לוחמי" או "מורדי" הגטאות פונה אל אירוע היסטורי בעבר, וכן הלאה. ריבוי השמות נובע מריבוי דמיונות כלפי מקום חסר-תקדים, מקום שלא היה כדוגמתו אחרי פרק היסטורי שלא היה כדוגמתו גם כן. השם הרשמי המלא שנרשם לבסוף הוא: "קיבוץ על-שם לוחמי הגטאות, קבוצת 'דרור' להתיישבות שיתופית בע"מ".

"קיימת טעות בנוגע לאופי שלנו. קיבוץ לוחמי הגטאות אינו מקום ריכוז של מורדים ולוחמי גטאות. הנכון הוא שרובּנו עברנו את המלחמה שם. לא התואר 'לוחם גטאות' היווה את תעודת הכניסה למשק" (אברהם, מזכיר הקיבוץ). השם "לוחמי הגטאות" אינו מסמן את ההווה המתמשך, אלא את העבר. הוא אינו תיאור של מציאות חברתית, כפי שישראלים רבים סבורים (כאילו הקיבוץ מלא, או היה מלא, בלוחמים מן הגטאות), אלא כותרת מיתולוגית.

הנוער ניכר בכל פינה, בעיקר נוער לא דתי. קבוצות רבות. מקשיבות ומפנימות. לא פעם רואים כמה צעירים יושבים מול מסך טלוויזיה וצופים בדריכות בעדותו של ניצול שואה שגילו כפול פי כמה מגילם שלהם משל היה מדובר באיזה כוכב טלוויזיה מזדמן. הנוער הזה יודע משהו? אני שואל את חיים מגירה, מנחה קורס מדריכי פולין. בפיו תשובה נחרצת: לא. מעבר לשיעורי ההיסטוריה בית ספר אין להם מושג על מה שהיה בשואה. הקורס החצי-שנתי אותו הוא מנחה מתקיים רק בלוחמי הגטאות וביד ושם. חיים אידיאליסט בלי כיפה על הראש, אבל משמיע למדריכים לעתיד את שיר למעלות מתהלים בניגון חסידי בזמן שהם נהנים מהכיבוד. גם אני מוזמן, הזדמנות לשבת עם חיים על כוס קפה. הוא רוצה שהנוער יבין את הדילמות הממוסריות במחנה, את הגוונים השונים ביושבי הגטאות, שההקשר ההסטורי של הפולנים בכל הסיפור יהיה מובן, שהנוער יפנים שלמרות מחלוקות בין דתיים ללא דתיים צריכה להיות הבנה הדדית כמו אז, והגדרה של מהי מדינה יהודית, של חיבור בין יהודים, של הסכמות לאיך מתעצבת דמותו של תשעה באב במדינה יהודית. הוא נלחם בבורות ובניתוק. ואיך שהוא מתחיל לדבר על מעגלים הראש שלי מתחיל להסתובב.

אני יוצא מן המוזיאון ומטה אוזן לשיחה של שני צעירים:
- אתה קולט מה זה? זה לא, תגיד, ערבים... אומה פרימיטיבית. זה הטופ-שבטופ, העיליתא של העמים...
את שיחתם קוטע מעופו של מטוס חיל האוויר, והחבר מצביע אל על ומשיב: זו התשובה שלנו.