אריק רייכמן מנכ"ל תנובה נחשב למנהל מוצלח. בשבע השנים בהן הוא מנהל ביד רמה את תאגיד המזון הענק הזה, הוא הצליח להפוך את התשלובת מארגון ישן שיעילותו מוטלת בספק, למערכת שיווקית ופרסומית משומנת, מרוויחה, הנותנת "קרב עסקי טוב" ליריביה ואף שולטת בשוק. תחביבו האישי של אריק רייכמן הוא הרמת משקלות. הוא מקפיד לעסוק בספורט זה מדי יום ביומו, כמו בעל תפילה מיומן שאינו מחמיץ את מלאכת הבורא. את כישוריו האמיתיים בתחום המשקלות הוכיח כאשר הצליח להניף את המשקולת הכבדה הקרויה "תנובה", לגבהים שאיש לא השיג לפניו. ועל זה מגיעים לו כל השבחים. באמת ובתמים.
אבל, למרות שיש לו, לאריק רייכמן, זיכרון מעולה, עובדה אחת הוא טורח לשכוח. הקיבוצים והמושבים המרכיבים את "תנובה" - שהינה אגודה שיתופית, אינם הבעלים היחידים של הענק הכלכלי. 25 אחוזים מתאגיד המזון הזה שייכים למדינה ולשני הבנקים הגדולים - 'הפועלים' ו'לאומי', ביחס של 60% למדינה ו-40% לבנקים (20-20 לכל אחד), וזאת על-פי החוזה שחתמו המדינה עם התק"ם והקיבוץ הארצי, במסגרת הסדר הקיבוצים המשלים מ-1996.
אריק רייכמן מתעלם מעובדה זו ונוהג ב"תנובה" מנהג בעלים, כשליט יחיד, שכלל אינו מתכוון להתחשב בשותפיו, אינו משתף אותם בהחלטות, אינו מדווח להם, ואינו מחלק להם דיווידנדים כפי שהוא נוהג לחלק לשותפים האחרים.
כדי להבין כיצד נולדה המחויבות להעביר רבע מ"תנובה" למדינה ולבנקים, אין מנוס אלא לחזור להיסטוריה. באמצע שנות ה-80' נקלעו הקיבוצים בישראל, במידה רבה באשמת ניהול כלכלי כושל של ענייניהם, למשבר חברתי-כלכלי עמוק שאיים על יכולתם להתקיים. כדי להציל אותם מן המפולת החליטה המדינה להתערב ולמצוא מוצא קונסטרוקטיבי מן הסבך.
ואכן, בשנת 1987 חתמו המדינה, הקיבוצים והבנקים - שלהם היו הקיבוצים חייבים מיליארדי שקלים - על "הסדר הקיבוצים" שבמסגרתו נוצר הסדר פיננסי כלכלי מקיף. מטרתו היסודית של "הסדר הקיבוצים" היתה להסדיר את שיטת החזרי החובות הכבדים של הקיבוצים ותאגידיהם על-מנת לאפשר לתנועות הקיבוציות ולחבריהן פעילות יצרנית שתקיים אותם בכבוד. כחלק מן ההסדר "תרמה" המדינה ל"הסדר" מחיקה של מיליארדי שקלים מחובות העבר, ומיליארדי שקלים נוספים מקופת הציבור. למרבה הצער לא הצליחו הקיבוצים לעמוד בתנאי ההסדר, וכעבור שנים אחדות שוב נקלעו למצוקה קיומית אמיתית.
אילו היה מדובר בחברה עסקית רגילה, בוודאי שהיתה פושטת את הרגל ונקלעת למצב של פשיטת יד. אבל המדינה הרחמנית, שראשיה זכרו היטב את הזכויות ההיסטוריות של התנועות הקיבוציות, החליטו להיחלץ שוב כדי לחלץ את הקיבוצניקים מן הבוץ. ושוב הוזרמו מיליארדים ושוב נמצא "הסדר". הפעם קראו לו "הסכם הקיבוצים המשלים".
אלא שהפעם שוב לא היתה המדינה מוכנה להזרים כסף טוב אחרי כסף רע, ללא תמורה. במסגרת ההסכם המשלים שנחתם ב-1996, ועל פיו נמחקו חלק מחובות הקיבוצים, ובמקביל לכך נקבע מסלול לפריסת החובות הנותרים, הוסכם ונחתם בחוזה מחייב את כל הצדדים, כי בתמורה למחיקת החובות ישלמו הקיבוצים בקרקעות ובנכסים שברשותם. כדי להיות מדויקים מאד ולא להשאיר את המחויבות הזו של הקיבוצים כקצף על פני המים, קבע סעיף 12 ל"הסדר הקיבוצים המשלים" את הדברים הבאים (ציטוט):
התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) והקיבוץ הארצי (התנועה הקיבוצית של השומר הצעיר) מסכימות בזה, כל אחת, כי הקיבוצים בהסכם המשלים הנמנים עם אותה תנועה, ימחו למדינה ולבנקים, ביחס של 60% למדינה ו-40% לבנקים, שעור של 25% מזכויותיו של כל קיבוץ בחברה ו/או גופים משפטיים שיוקמו במקום אגודה שיתופית תנובה.
עד כאן הציטוט.
משמעות הדברים בשפה ברורה לכל נפש: במועד שבו תהפוך "תנובה" לחברה, היא תהיה הבעלים רק של 75% מתאגיד המזון הענק, ואילו היתרה (25%) תחולק בין המדינה (60%) לבין שני הנושים העיקריים האחרים, קרי: בנק הפועלים ובנק לאומי (40% - מחצית על מחצית - לכל אחד מהשניים).
חישוב פשוט מראה, כי מתוך 100 אחוזי הבעלות על "תנובה", צריכה המדינה להגיע לשיעור בעלות של 15% מהתאגיד, ואילו כל אחד משני הבנקים יהיה הבעלים של 5% מהתאגיד.
החל ממועד כניסתו לתפקיד מנכ"ל "תנובה", סיפר אריק רייכמן לציבור על כוונותיו להפוך את התשלובת לחברה עסקית לכל דבר ועניין. אולם יחד עם זאת טרח רייכמן להסביר, כי בינתיים הדבר "אינו מסתייע" מן הטעם הבא: "תנובה" היא אגודה שיתופית שמעולם לא קבעה את אחוזי הבעלות של כל אחד מהחברים בה. וכל זמן שלא הושלם תהליך "שיוך המניות" לבעלים - טען רייכמן לא אחת - אין אפשרות מעשית להפוך את "תנובה" לחברה. וכך, תחת הנהגתו של רייכמן, המשיך תאגיד המזון הקואופרטיבי לצמוח ולתפוח, עד שהפך לאחד הגורמים הכלכליים הגדולים ביותר במשק.
האירוניה בהתפתחות הזו היתה, כי ככל שגדלה ושיגשגה "תנובה", כך הלכה והתפוגגה יכולת הקיום הכלכלית של עוד ועוד קיבוצים, ואחדים מהם אף הגיעו לפשיטת רגל וגם כמעט לחרפת רעב. הקשיים החמורים ורצון הקיום האנושי הובילו לא מעט מראשי התנועות הקיבוציות לנסות ולהוליך - בנתיבים פוליטיים, ואולי מכוחו של ההרגל - עוד "הסדר" שיזרים מיליארדים נוספים מקופת המדינה, לעורקים ההולכים ונסתמים של הקיבוצים שסכנת קריסה איימה על ראשיהם.
למען הצדק ההיסטורי יש לומר, כי במשך תשע השנים שחלפו מאז נחתם ההסדר המשלים, נעשו פעולות לא מעטות - שאריק רייכמן הוביל רבות מהן לגבי התנועה הקיבוצית והח"כ לשעבר גדליה גל, מי שכיהן כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת הוביל אותן במסגרת המושבית - כדי להביא אל סיומו הנאות את "שיוך המניות". בסופו של דבר בא לציון גואל. לפני כשנה נקבעה נוסחת הבעלות הסופית ובמסגרתה אף חילקה "תנובה" דיבידנד לבעלי מניותיה - קרי: קיבוצים ומושבים - יחסית לגובה אחזקתם בבעלות על התאגיד.
והנה, לפני חדשים אחדים, בוועידת ישראל לעסקים, בישר אריק רייכמן הטוב והמיטיב לציבור הרחב, כי "תנובה" מנהלת מו"מ להכנסת חברת מזון בינלאומית כשותפה, וכי מהלך עסקי חשוב זה אמור להסתיים בנובמבר 2003 שבו צפויה "תנובה" להפוך מאגודת שיתופית לחברה לכל דבר ועניין. וכחברה תוכל "תנובה" אף "להנזיל" את מניותיה. פירוש רש"י "להנזיל" - לסחור במניות ולהפיק מהן כסף רב כדי להשקיע אותו בהרחבת העסקים ואף בחלוקת רווחים או דיוידנדים נוספים לבעלי המניות.
אני מאמין שזכרונו הטוב של אריק רייכמן לא בגד בו וכי הוא לא שכח את העובדה שבעלי מניות נוספים ניצבים ליד דלתו וממתינים - בסבלנות הראויה להערכה יש לומר - לקבל את חלקם שהובטח וסוכם בחתימות מחייבות במסגרת "ההסדר המשלים" מ-1996.
סביר יותר להניח, כי אריק רייכמן מעריך שבמסגרת מאבקים משפטיים כאלה ואחרים עוד יחלפו שנים רבות עד שבעלי "מניות ההבטחה" יפגשו עם מניותיהם. וכבר נשמעים קולות מקדימים המבשרים את המלחמה הבאה הזו והמעלים טיעון פשוט לכאורה, כי "תנובה, כגוף עסקי עצמאי, מעולם לא חתמה על הסכמתה להעביר מניות כלשהן למישהו", ואם הממשלה ו/או הבנקים רוצים מניות ב"תנובה" שיואילו לפנות למי שחתם על "הסדר הקיבוצים". ומי חתם? שר האוצר באותם ימים בייגה שוחט, ראשי הבנקים באותם ימים, וכמובן, ראשי התנועות הקיבוציות שחתימתם הייתה השלב האחרון והמחייב לפני מחיקת חובות המיליארדים והזרמת המיליארדים מקופת המדינה למערכת הקיבוצית הנופלת.
כדי להשלים את התמונה המורכבת הזו, ראוי לדעת מה שווייה של עוגת הענק הזו הקרויה "תנובה", הנתפסת בעיני הציבור רק כתאגיד מזון, ומה אמורים לקבל המדינה והבנקים אם בסופו של דבר יגיעו המניות לידיהם, כפי שמחייב החוזה.
בהקשר זה יש לי חדשות בשבילכם. "תנובה" איננה רק תאגיד מזון. היא גם תאגיד נדל"ן רב-ערך, אולי הגדול במדינה ישראל. את מידת החשיבות שמייחסת "תנובה" לעסקי הנדל"ן שלה אפשר לראות בבירור במיהות האישים שהציבה לטפל בנושא. אחד האישים הוא יצחק לנדסמן, מנכ"ל "תנובה" האגדי שנאלץ לפרוש בעקבות פרשת הסיליקון בחלב העמיד, והשני הוא אשף הנדל"ן עו"ד שרגא בירן.
כדי להבין עד כמה גדול ורב-ערך הוא תמנון הנדל"ן של "תנובה", ראוי להביא מספר דוגמאות. השוק הסיטוני בתל אביב, במשולש הרחובות החשמונאים-קרליבך-דרך פתח-תקוה, שייך ברובו ל"תנובה". מזה שנים מתנהל הליך של פינוי השוק הסיטוני הזה אל מחוץ לתחומי תל-אביב ושינוי ייעוד הקרקע לבנייה למגורים ולמשרדים. לא מכבר אושרו כל התכניות ועל פיהן יבנו במיתחם זה אלפי דירות ורבבות מטרים רבועים של מגדלים משרדים. על פי הערכה גסה מדובר בפרויקט שיניב מיליארדים לקופתה של "תנובה". שוק סיטוני דומה בבעלות "תנובה" מצוי גם בחיפה, לא הרחק מחוף שמן וגם לגביו מתקיים הליך של שינוי ייעוד. נכסי נדל"ן נוספים במקומות מועדפים יש ל"תנובה" גם בירושלים ובאתרים רבים אחרים בישראל שערכם הכלכלי לא יסולא בפז.
רק אם נהפוך את התיאוריה למספרים נוכל לקבל מענה אמיתי לשאלה כמה, באמת, שווה "תנובה", על כל שלוחותיה. על-פי נתוני "תנובה" לגבי שנת 2001, מסתבר כי היקף הפעילות של המחלבות מסתכם ב-3 מיליארד ש"ח בשנה, מתוך סך המכירות של התשלובת התאגידית שמגיע ל-6 מיליארד ש"ח. מומחים בשוק המזון מעריכים, כי היקף המכירות של "תנובה" ב-2002 עלה ב-10% בערך. כלומר, היקף המכירות התאגידי בשנה זו היה 6.6 מיליארד ש"ח. בערכים דולריים של סוף 2002 המדובר בערך ב-1.4 מיליארד דולר. נכון שהיקף המכירות אינו מעיד במדוייק על השווי הכלכלי של התאגיד, אך על-פי מדדים כלכליים להערכת שווי חברה, סביר להניח כי תנובה שווה לפחות מיליארד דולר. עד כאן ההערכות לגבי תאגיד המזון.
לגבי שווי הנדל"ן קשה יותר להגיע למספר ריאלי מדוייק, כיוון ששווי קרקע אינו ערך מוחלט והוא תלוי במצב השוק ובביקושים. אך גם לפי דעת הממעטים, וגם בהתחשב במיתון העמוק ובמשבר בענף הבנייה, קובעת הערכת מקצועית סבירה, כי החלק הנדל"ני של התאגיד שווה לפחות מיליארד וחצי דולר.
השורה התחתונה של כל המספרים האלה היא זו: בהערכת-חסר שווה התאגיד הזה כיום לפחות 2.5 מיליארד דולר שהם, בערכים שקליים של ראשית 2003, 12.5 מיליארד ש"ח.
בנקודה זו ראוי לחזור לחוזה "ההסדר המשלים" כדי להבין, אחת ולתמיד, דבר אחד בסיסי וערכי: הבעלות על 25% מהשווי הזה שייכת למדינה ולשני הבנקים הגדולים. ובעלות זו שווה 3.125 מיליארד ש"ח. ואם מדויקות הערכותיו של אריק רייכמן המנכ"ל המוצלח - ואין כל סיבה להניח שאריק איננו יודע על מה הוא מדבר - הרי בנובמבר השנה צריכה הבעלות הזו להתממש ולהגיע לידי בעליה החוקיים.
האם זה הרגע שבו יש לומר: אשרי המאמין? שבו יש לקבוע כי כשם שבמשך שנים לא נעשה דבר למימוש הבעלות כך יהיה גם בעתיד? למרבה הצער, סיטואציה זו היא בהחלט אפשרית, אלא אם כן יקומו שני נושאי דגל ויתבעו את מה שמגיע.
נושאת הדגל הראשונה צריכה להיות ממשלת ישראל. ממשלה המכירה היטב את קשייו הכמעט נואשים של המשק הישראלי, שתהיה נחושה די הצורך כדי לתבוע את מימוש הבעלות המגיעה לה כדין כדי שתוכל למכור אותה למרבה במחיר ולהשתמש בתמורה לצרכיה.
נושא הדגל השני חייב להיות המפקח החדש על הבנקים. במצב החמור אליו נקלעה המערכת הבנקאית - מצב שאותו היטיב להגדיר פרופ' אמיר ברנע, שגילה ממש בימים אלה, כי "ההון האמיתי של הפועלים ולאומי נמוך ב-13 מיליארד ש"ח מהרשום בספרים", כי המצב בבנקים קשה יותר מכפי שמשתקף בדוחות הכספיים שלהם, וכי מחירי מניות הבנקים בבורסה, הנסחרות בפחות מ-50% מהונם העצמי, נותנים את תמונת המצב האמיתית של הבנקים. כל מה שחייב המפקח החדש לעשות, כדי למלא כיאות את תפקידו, הוא לתבוע מ"תנובה" להעביר לבנקים את מה שמגיע להם על-פי חוזה מפורש שנחתם ואושר כדין. הזרמת מיליארדים לבנקים מכיסיה התפוחים של "תנובה", תהיה זריקת חיזוק אמיתית למערכת הבנקאית, שקיומה האיתן הינו אחד מהעורקים החשובים שמעצם מהותם נועדו לסייע ולתמוך בקיום הראוי של כלכלת ישראל.
