יום העצמאות ה-59 - מאחורינו. המדינה נכנסה לשנתה ה-60. ללא ספק ארוע-השיא של שני ימים אלה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל העצוב ויום העצמאות מרומם-הלב, היה הטקס על הר הרצל, שהבדיל בין עצב לחג, בין אבל לשמחה, ונהפך כבר למסורת. ההפקה הפעם התעלתה על עצמה, העניקה לקהל ולצופים בבית חוויה ישראלית של ממש.
אם ייזכר במשהו יום העצמאות היוצא, אם נקשר אותו עם דמות כלשהי, הרי הבחירה לא תהיה קשה. זה לא גאידמק עם החגיגה הפומפוזית שלו בפארק הירקון ולא הרמטכ"ל החדש שכל הופעתו ואיפוקו דוקא מבשרים על דבר חיובי שקורה בצבא. זה לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון שזמנם בתפקידיהם כנראה קצוב, קרב ומגיע רגע הפרידה שלהם מכסאותיהם.
זוהי כבוד ממלאת-מקום נשיא המדינה ויושבת ראש הכנסת - הגברת דליה איציק.
ייאמר מיד: גב' איציק היתה ביומיים הללו ממלכתית מאוד, מקרינה כבוד והדורה בלבושה. היא נעה מטקס לטקס בלי לוותר על אף ארוע, היא קראה אין-ספור נאומים שנכתבו לה, היא נראתה במרכז השורה הראשונה בכל מעמד ובכל ארוע, הן ביום הזיכרון והן בחג העצמאות.
ללא ספק, היא התעלתה על עצמה. היה בה משהו כובש, שכמו רצה לסמן לכל: התפקידים הללו מוצאים מאוד חן בעיני, ראו איך אני ממלאת אותם, באיזו חדווה בלתי מוסתרת, באיזה אושר וגאווה, שממלאים את כל תוכי. היא עשתה הכל כדי לשוות להופעותיה גוון נשיאותי-מלוכני, כשפניה קדימה אל הבחירות לנשיאות, בהן תתמודד מול שמעון פרס וראובן ריבלין.
היה זה הקריקטוריסט המנוח דוש, שיצר במשיכת מכחול גאונית את "שרוליק" שלו, המסמל מאז ועד היום בקו חסכוני את הישראלי האולטימטיווי עם הכובע טמבל שכמעט פס כבר מנוף חיינו. דומה כי ביום העצמאות הנוכחי, את שרוליק החליפה איציק, את הנער בציור החליפה הנערה בחליפה מחוייטת, שקפצה מארוע לארוע, החליפה בגדים בקצב בל ישוער, כמעט נפלה מן הרגליים מרוב טקסים ורישמיות, ולפלא היה הדבר בעיני שלא התבלבלו לה דפי הנאומים הרבים שנשאה.
דליה איציק אכן עשתה את שלה. היא מיצתה מבחינתה מהיומיים הלאומיים הללו את המירב האישי לקראת המשך הגשמת שאיפותיה הפוליטיות, שעדיין לא הצהירה עליהן בקול וברשמיות. כל הופעתה, כל תיפקודה, הן כממלאת-מקום הנשיא הנבצר, שמביתו ראה את הטקסים ועיניו כלות, והן כיושבת ראש הכנסת, אמרו: ראו, זו אני דליה המוכרת לכם כפוליטיקאית אפרורית, אבל לא דליה שאתם רגילים אליה ביומיום, כי אם דליה ה"נשיאותית", דליה שעשתה לכם, בצעידתה על השטיחים, בנוכחותה במרכזו של כל "פריים" צילומי, בקריאתה המאומנת, הקצובה והמתורגלת של שלל הנאומים והברכות, את יום העצמאות ה-59.
יום העצמאות היוצא אכן ייזכר כיום העצמאות של איציק, יום עצמאות שמסמל בדמותה את הבינוניות, את המילים הנמלצות שלא תמיד יש מאחוריהן ממש, את המלל שגובר אצלנו על המעש, ומה שמדאיג יותר מכל - את דלות המנהיגות באלה הימים.
ישראל בת ה-59 אכן משוועת למנהיגות ראויה, שתנהיגה בתעוזה ובאחריות בסבך הקשיים שמחכים לנו כבר בימים הראשונים של שנת העצמאות ה-60. דליה איציק איננה הגרועה שבין ממלאי התפקידים בהנהגה הנוכחית. היא משתדלת להתעלות על עצמה. היא נעזרת ביועצים מעולים. אבל לתת בידה את ההגה רק משום שהיתה כל כך מוקפדת בלבושה ובדיבורה?...
לעומתה, רב-אלוף אשכנזי בצניעותו ומופנמותו הוא בבחינת מנהיגות צבאית שיש בה הבטחה ותקווה אמיתית לצבא מאומן, יעיל ותקיף יותר מול הטרור, שגם ביום העצמאות לא חדל מניסיונותיו הנפשעים.
בכל יתר הדרגיים המנהיגותיים, ישראל צועדת כשהיא מונהגת על-ידי אישים "נבצרים", אישים "חשודים", אישים שלאו דוקא אותם היינו רוצים לראות בראש רשויות המדינה, לא היום ולא בכל עת אחרת. מי יודע, אולי הימים הקרובים יביאו גם לחילופי גברא כראוי לעם הזה, ועמם ליכולת מנהיגותית להתמודד טוב עם האיומים הביטחוניים, הלחצים המדיניים והפערים הפנימיים בחברה הישראלית - עדי יום העצמאות ה-60.
