במאמרו של נחמיה שטרסלר מיום 27/04/07 ב'הארץ', "זו רק אחיזת עיניים", עולה כי ישראל תלויה בתמיכת ארצות הברית, לא רק כלכלית, אלא בעיקר מדינית, או כדבריו של הכותב:
לכן לא חשוב כלל, אם המענק הכלכלי עומד להסתיים באוקטובר. החשוב באמת הוא המשך התמיכה הפוליטית של המעצמה הגדולה בתבל. הרי בלי הווטו של ארה"ב במועצת הביטחון כבר מזמן היו מוטלים על ישראל סנקציות כלכליות, נוסח דרום אפריקה. בלי אותו וטו לא היתה ישראל יכולה להמשיך במלחמת לבנון השנייה כשכל מדינות העולם רצו שתפסיק אותה מיד בתחילתה.
קרי, לדעת הכותב, עצם העובדה שהסנקציות אשר מרחפות כחרב מעל לצווארה של ישראל, אינן מוטלות הלכה למעשה, נזקפת לחובת תמיכתה (הפוליטית) הבלתי מסויגת של ארצות הברית. שטסלר אומר למעשה שאנו חייבים להמשיך להיות ואסלים של ארצות הברית (הדגל זה רק הסימפטום) כדי שנקבל את החמצן לנשימה: בלם, חסם, מעצור בפני סנקציות מצד מועצת הביטחון, אשר מתדפקות במהלומות כבדות על סף דלתנו, כאשר ארצות הברית היא ה'פלדלת' מפני מהלומות אלו, או שמא נאמר, ארצות הברית היא (לדעתו של כותב המאמר) סכר העץ, אשר מגן עלינו מפני הצונאמי של סנקציות אפשרויות מצד העולם.
ארצות הברית כמשענת קנה רצוץ
די להזכר בפרשת פולארד, כדי להבין כמה תלות נפשית, מנטלית, מדינית וכלכלית בארצות הברית הינה עסקה גרועה. ארצות הברית (במחילה על השפה) 'משתינה עלינו בקשת' ככל שהדבר נוגע לפרשת פולארד. פולארד מהווה שיקוף למצבנו האמיתי אל מול ארצות הברית. ארצות הברית יודעת שהיא יכולה להתעלל בסוכן לגיטימי שלנו (הוא העביר לישראל מידע אשר הייתה צריכה לקבל מארצות הברית על-פי הסכם, אשר אותו ארצות הברית הפרה) בצורה שרק הנאצים היו מעלים על דעתם (בעתירתו לבג"צ פירט אודות העינויים אשר עבר בכלא האמריקני, אשר מקריאת תיאורם ניתן להתרשם כי מדובר במרתף עינויים, פרי מוחם המעוות של הנאצים), "הודות" לתלות שלנו בה. רק ביחסי שולט ונשלט, פטרון ובן חסות, הפטרון יכול להתעמר כך בנציג של בן החסות, בזרוע של בן החסות.
כתבה ב'הארץ' מיום העצמאות האחרון חשפה את העובדה כי ארצות הברית עמדה לתקוף את ישראל במהלך מלחמת ששת הימים. נכון, זו הייתה תוכנית מגירה שלהם מיני תוכניות מגירה רבות, אבל בכ"ז. קריאה במסמכים היסטוריים של טרום הקמת המדינה מגלה כי האמריקנים לא נטו במיוחד לתמוך בהקמתה של מדינת ישראל.
במלחמת לבנון האחרונה נתפרסם מאמר של כותבים אמריקנים בעיתון 'הארץ' שבו הם התרו בישראל 'לנצח עבור ארצות הברית' או שאחרת, כל העסק הזה (של תמיכה בישראל) לא יהיה 'שווה' כל כך לאמריקנים (או במילים אחרות: "הויסה ישראל, הכי בחיזבללה, יותר מהר ויותר חזק, סוס טוב"). יש לשבץ את תמיכתה של ארצות הברית בישראל בקונטקסט. זוהי תמיכה פטרונית, אינטרסנטית, כובלת לפעמים (לא מזמן סירב אולמרט לשקילת מו"מ עם סוריה כי 'ארצות הברית לא מרשה', וזאת, אף-על-פי שיש יסוד רב לסברה כי שלום בר-קימא עם סוריה יכול לנטרל את חיזבללה בצפון). זוהי תמיכה שגובה מחיר (ההתעללות המזוויעה והקשה בפולארד). חייבים למצוא לה תחליף.
כמה זה נותן לנו?
ממאמרו של שטרסלר עולה כי ה'תקבול' העיקרי שמקבלת ישראל בעבור היותה 'בת חסות' של ארצות הברית הוא הווטו בהצבעות מועצת הביטחון. האם אפשר להשיג תוצאה זו (של מניעת הצבעות עוינות לישראל במועצת הביטחון) בדרך אחרת, אשר תנתק אותנו מחיבוק הקוף הדביק והלא נוח של 'פטרוניתנו הגדולה' ארצות הברית? כן, אפשר (בסוגריים: ניתן ורצוי לקיים יחסים עם ארצות הברית על בסיס של שוויון ולא מתוך עמדה של תלות, מעמדה כזו ישראל הייתה יכולה למחות, למשל, על היחס המתעלל כלפי פולארד, מעמדה זקופה ולא מעמדה של נתין אשר מוכן לספוג 'טיפה' התעללות מן הפטרון, כדי שהלה 'יתן לו פנכת מרק', גם אם מרק זה הוא תמיכה של מיליארדים).
יש לבדוק מהו המקור של ההצבעות העוינות של המדינות האירופאיות כלפי ישראל במועצת הביטחון, ולשקול באם אפשר להשיג את אותה תוצאה (הצבעות יותר אוהדות כלפי ישראל במועצת הביטחון) ללא המחיר הכבד (היטמעות עד כדי התרפסות בחיבוק-ההיפופוטם של ממשלת ארצות הברית).
אילן פפה בוקר טוב
השמאל האירופאי מחזיק בתפיסה שאילן פפה (ישראלי, למרבה ההפתעה) הינו מייצגה הבולט והמובהק (והאבסורדי). התפיסה הזו גורסת כי לכל אומה באשר היא זכות למדינת לאום משלה, ללא תנאים וללא קשר למעשיה, למעט האומה היהודית. האומה היהודית, או בתבניתה הפורמלית, מדינת ישראל נבחנת במבחנים אחרים (להלן "מיטת סדום") בבואן של אומות העולם "להכיר" ב"זכותה" להתקיים (כאילו זו אינה זכות טבעית). ההצבעות העוינות במועצת הביטחון, הגינויים אשר אינם פרופורציונלים למה שנעשה בשטח, והתפיסה החד-צדדית את מה שקורה פה, אינם תוצר של אי-תמיכה אמריקנית. כמו תרופה לדיכאון, התמיכה האמריקנית אך ורק מרככת את הסימפטום אבל לא פותרת את שורש הבעיה. שורש הבעיה הינו אותה התפיסה ההזויה שאילן פפה הוא מייצגה המובהק: לישראל אין זכות קיום, ישראל נבחנת בסטנדרטים אחרים משאר אומות העולם, ישראל צריכה להיות 'קדושה', (לא להגיב שצריך, להתפרק מכל מנגנוני הביטחון שלה), אך ורק כדי שאומות העולם "יקבלו" אותה ו'יסלחו' לה ו'יאהבו' אותה. אם זאת הבעיה, הפתרון פשוט.
על-ידי הסברה, ישראל צריכה (ויכולה) לנטרל את תפיסת-פטריית-ההזיה של השמאל הראדיקלי (באירופה, אך גם בישראל) ולפיה כדי שליהודים תהא זכות למדינה משלהם עליהם להיות "קדושים", תוך כדי שזכות זו מאותגרת ונבחנת מחדש חדשות לבקרים, ולעולם אינה מובנת מאליה. השיח של השמאל באירופה מעמיד מחדש לבחינה, חדשות לבקרים את זכות קיומה של מדינת ישראל, וקושר את 'מעשיה הרעים' של ישראל לזכות קיומה. שיח זה צריך להיפסק. הוא העץ המורעל שפירות הבאושים שלו 'מלבלבים' בהחלטות החברות האירופאיות במועצת הביטחון.
המדיניות האירופאית כלפי ישראל בנויה על אדני שיח קלישאי, ססמאתי, של "ישראל קולוניאלית כובשת", שיח שהחלילן מהמלין הראשי שלו אינו אחר מאשר ישראלי החצר של אירופה: אילן פפה. כדי להשיג תוצאות טובות יותר לישראל במועצת הביטחון אין צורך בג'ורג' בוש (או הבאים אחריו). ההידבקות הרפסנית, הדביקה, הלא נוחה אל החיק הפטרוני (אך הדורש דרישות כמו "אל תדברו עם סוריה") של ארצות הברית, מוצמד לה תג-מחיר גבוה מידי.
אם ניתן להשיג את אותה תוצאה (של שינוי עמדות השיח החוץ האירופאי כלפי ישראל) בדרך של הסברה, כדאי, ורצוי לעשות זאת. תלותה של ישראל בארצות הברית הולכת ונהפכת דומה לתלותו של מכור לסמים בסוחר הסמים הערמומי שלו (לפחות בהיבט של ה'סלחנות' של ישראל לארצות הברית בעניין התעללותה בפולארד).
מדינה נורמלית, ללא תסביכי תלות, כבר הייתה מקימה קול צעקה בגין התעללות אשר מזכירה בתוכנה ובמהותה משהו שהנאצים היו הוגים אותם עבור אחד המרתפים שלהם. החלופה, האלטרנטיבה לתלות בארצות הברית הינה הסברה. הסברה ישראלית מקיפה באירופה ולפיה כל המישוג והתפיסה של השמאל הראדיקלי את ישראל אינו אלא אנטישמיות במסווה (תפיסה זו גורסת כי לכולם יש זכות לאדמה מתחת לקרקע, רק ליהודים לא, או בתנאים בלתי אפשריים והם: עמידה בתנאי מיטת הסדום של קדושה מדינית, כפי שהשמאל האירופאי רואה לנכון אותה).
יש לצאת במסע שינוי עמדות מקיף בקרב הציבור האירופאי, ולפיו עצם זכות קיומה של ישראל אינה ניתנת לערעור. מסע הסברה כלפי הציבור האירופאי יציג את האספקטים השונים של הסיפור הזה, כמו למשל את החינוך המעודד לשנאה ברשות הפלשתינית, הטרור, ועוד ועוד. לא כדי לקבל את תמיכת אירופה להמשך הכיבוש (אשר אינו לגיטמי) אלא כדי לסלק את השפעות פיטרית ההזיה של השמאל הראדיקלי, ולפיה זכות הקיום של ישראל מותנית במידת עמידתה בסטנדרטיים שכמו נתפרו במיוחד עבור ישראל (עבור מדינות אחרות ישנם סטנדרטים אחרים).
פרויקט הסברה שיטתי, מקיף, ישראלי, בקרב אירופה, אם יהא עמוק, שיטתי מספיק, יוכל להשפיע על עמדות בקרב אירופאים, אשר יתבטאו לחיוב בהצבעות מועצת הביטחון, ואולי פחות ופחות נצטרך את אמריקה, שהיא רק קביים למחלה ששמה 'אנטישמיות במסווה של אנטי ישראליות', אבל לא פתרון שורשי לבעיה שיסודותיה הם בתפיסות שגויות כלפי ישראל (ולפיהן קיומה הוא 'פרס' על התנהגותה כפי שאירופה רואה אותה לנכון).
