האתוס העיתונאי: בין אשליה למציאות
מי מאיתנו לא שמע או גדל על האתוס של "העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה". ובכן, האתוס הזה הוא אולי נכון, אך לא מייצג את העיתונות הממוסדת בישראל. זו הניאו ליברלית תחת שלטונן של בעלי ההון וברוני התקשורת הישראלים.
לפני ימים מספר הגיע אלי דיווח של אחד מעובדי הקבלן של העיתון, המגובה בתלוש השכר החודשי שלו, על מה שמסתמן כהפרה שיטתית של חוקי עבודה וזכויות עובדים. שמו האמיתי ופרטיו של העובד שמורים אצלי, בגלל חששו האמיתי, והמאוד מוחשי של העובד מהתנכלות ופיטורים מצד הנהלת העיתון. הפרת חוקי העבודה וזכויות העובדים בידיעות אחרונות נוגעת, כפי שעולה מהדיווח, לעובדים המועסקים בין השאר דרך חברת הקבלן "שירותי שלמה". מעיון בתלוש העובד, אכן ניתן ללמוד, כי חסרים בו דברים משמעותיים, כגון פנסיה, שעות נוספות ודברים נוספים רבים, כפי שאפרט מטה.
כמו כן, מהדיווח של אותו העובד עולה תמונה מכוערת, המעלה חששות כבדים על הפרות רבות ושיטתיות המתרחשות בכל אחד ממתחמי "העיתון של המדינה", שמתייחסות לעובדי הקבלן בידיעות, בוואי נט-הלוח הכללי ועוד. יש לציין, כי לאחרונה היינו עדים להחלטה תקדימית של בית המשפט, לאחר מאבק ממושך של עו"ד איתי סבירסקי מהקליניקה למשפט ורווחה, המכירה באחריותו של מזמין השירותים לביצוע חוקי העבודה בחברת הקבלן שנשכרה על-ידי המעסיק. "בידיעות אחרונות" כנראה לא שמעו כלום על כך.
בהקשר זה יש לציין, כי ביה"ד קבע אז בחזית המאבק מול בנק הפועלים, באופן ראשוני ותקדימי בישראל, כי על אף שלא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין עובדת הקבלן לבין הבנק, יש לקבוע כי הבנק היה בגדר מעסיק במשותף של העובדת, ומוטלת עליו חבות כספית (משותפת) לזכויות המגן הבסיסיות שלא שולמו לתובעת. השופטת כותבת כי הקביעה הזו אומנם נבנית על זיקה מסוימת של עובד-מעביד בין העובדת לבין הבנק (כפי שהוכחה), אך היא מדגישה כי זיקה זו אינה עולה כדי יחסי עובד-מעביד, וכי קביעתה נובעת בעיקר מן המדיניות המשפטית הראויה לדעתה.
החשש: הפרה שיטתית של חוקי עבודה וזכויות עובדים
לאור האמור לעיל, להלן מקבץ מדגמי בהחלט של הפרות שיטתיות בחצרו של מי שאמור לבדוק, לדווח ולדאוג לתיקונם של עוולות, ביניהן גם חברתיות, כפי שעולה מדיווחי העובדים בידיעות אחרונות לבית מוזס:
1) עובדים לא מקבלים שעות נוספות - גם כאלו שעובדים קבוע 12 שעות ביום.
2) עובדים לא מקבלים שכר עבור חופשה ודמי הבראה גם אם התריעו על כך מראש שבועות מספר והם נאלצים לבקש שוב ושוב מהמפקח שיתערב עבורם במשרד הראשי של החברה.
3) עובדים מקבלים רק 150 ש"ח לנסיעות ונאמר להם להביא כרטיס חופשי חודשי, כדי לקבל את הסכום של 192 ש"ח, בעוד שחלק מהעובדים משתמשים בכרטיסיות מטעמי נוחות, שגם הן עולות בסביבות 200 ש"ח לחודש.
4) עובדי קבלן של "שירותי שלמה" מבצעים תפקידים של עובדי ידיעות - למשל במחלקת ההחזרות - שם הם משובצים באופן קבוע ללא תנאים של עובדי ידיעות ועובדים בעבודה של עובדי ידיעות ולא עוסקים בכלל בניקיון. ההצבה שם היא קבועה אך העובדים לאנקלטים בחברת ידיעות ולא מקבלים תנאים.
5) אין הפרשות כלשהן לפנסיה גם לאחר שנים בעבודה.
6) עובדות אתיופיות מספרות, שהחברה נוהגת לגלח "לגנוב" להם שעות רבות מדי פעם (כ-20 שעות) מבלי לשלם תמורתן (האם ייתכן ומדובר בגניבה על-רקע גזעני עקב חוסר ידיעתם וחוסר ביטחונם של עולי אתיופיה?)
7) דמי חבר נגבים ללא שום תמורה.
8) עובדי הקבלן נאלצים לבצע עבודות רבות במקומות שאינם קשורים כלל לידיעות אחרונות, הנמצא ברחוב מוזס, תוך איומים בפיטורים (צמצום מקומות העבודה).
סוף דבר: חרם צרכנים
לאור האמור לעיל נראה לי שעלינו כאזרחים להצהיר כי הגיעו מים עד נפש, ולפעול לחרם צרכני נגד ידיעות אחרונות. הגיע הזמן להפסיק ולקנות את העיתון, של מי שמתעמר כך בעובדיו, ולמעשה גם מועל בתפקידו העיתונאי.
ידיעות אחרונות ללא ספק כבר אינו כלב השמירה של הדמוקרטיה - ראה את כתבתי "על הבלוף התקשורתי בין אלון גל לעמותת פעמונים" - אלא צד מאוד ברור בוויכוח ובמלחמה הכלכלית המנוהלת נגד המעמד העובד. לטיפולכם משפחת מוזס, למרות שבמאמר מוסגר אציין, שפנייה מעין זו לא ממש מעניינת את ברוני התקשורת הישראלית.
