למרבה הפלא התשובה לשאלה שבכותרת היא כמובן שלילית. אך למרבה עוד פלא, אפשר בכל זאת למצוא פתרונות (לא קסם אבל בכל זאת טובים) וזאת בתנאי שננהג קצת ביתר חוכמה ממה שאנחנו עושים ועשינו עד כה.
למשל: ללמוד יותר טוב את העבר ולהפיק מזה לקחים. לא להתייחס ללקחים אלו כאל "תורה מסיני" אלא כאל חומר לימוד מעניין ומועיל. כמה דוגמאות כדי לסבר את העין והאוזן:
דוגמה ראשונה
"ההסתבכות" שלנו בשטחים לא החלה, כפי שמרבים לכתוב היום, עם "כיבושם" או "שחרורם" (תלוי מי הקורא/כותב) במלחמת ששת הימים וגם לא במלחמת השחרור.
שטחים כאלו ואחרים כבשנו וגם אחרים כבשו פעמים רבות. גם ההתייחסות לפלשתינים כאל "עם שאנחנו כבשנו" היא מוטעית ומטעה - הם מעולם לא היו עם בן-חורין אלא תמיד התגוררו בשטחים שהיו בידי שלטון כזה או אחר - טורקים, בריטים, ירדנים, מצרים וכו'. רק אנחנו ה"כובשים האכזריים"? ואיך היו האחרים?
אבל לא זה העניין. העניין הוא באמת מה עשינו מאז - כמובן את כל הטעויות האפשריות. במקום להתייחס לשטחים ויושביהם כאל בני אדם שאנחנו רוצים לחיות איתם בשלום, התייחסנו אליהם כאל אויבים פוטנציאליים: הכנסנו את צה"ל שהוא צבא להגנה ולביטחון, במקום משטרה שתפקידה לשמור על הסדר. הקמנו התנחלויות וישובים שבמקום לשתף פעולה כשכנים טובים ולעודד את שני הצדדים להפיק תועלת מהקרבה ההדדית - הפגינו אדנות ותיעוב ופחד ושנאה.
התוצאה: צה"ל המורכב (מה לעשות? ככה זה) מחיילים סדירים שמאמנים אותם להילחם ולא להיות אנושיים כלפי אוכלוסיה אזרחית, נשאב לתפקידי שיטור וסדר ומחסומים שגרמו נזק רב לכל הצדדים: פגעו ברגשות ובחיי האוכלוסיה, העצימו את השנאה, הכריחו את הצבא להזרים עוד ועוד כוחות לא מיומנים ולהקים מאחזים ובסיסים (זוכרים את "דגל ישראל על כל גבעה כדי להגביר את ביטחון המתנחלים" - משנתו של אלוף שלושת הפיקודים איציק מרדכי?) ובהמשך לכך, כפי שראינו במלחמה האחרונה, להתנוון מבצעית ולאבד כל פרופורציה של סדר עדיפות ביטחוני לאומי.
מה היינו צריכים לעשות (אם כבר מחליטים להחזיק בשטחים הללו)? לאכוף יחסי שכנות בין מתנחלים למקומיים, להגדיל את כוחות שמירת הסדר של השוטרים שחלקם הגדול אנשי קבע מקצועיים ואפילו דוברי ערבית על בוריה, להוציא את מירב הסד"כ הצה"לי שילך להתאמן ולהתכונן למלחמות אמיתיות. זה יחסוך הרבה משאבים לצה"ל, משאבים שאת חלקם הגדול צריך להעביר למשטרה כדי שהיא תוכל למלא את תפקידיה וייעודה כראוי. שכל אחד מאיתנו יחשוב בעצמו: מה אני מרגיש אם אני רואה פתאום חייל שמנסה לאיים עלי בנשק ולעצור אותי, לעומת ההרגשה שיש אם רואים שוטר עומד ליד ניידת ומסמן לעצירה? נכון ששני המקרים לא נעימים, אבל המקרה השני הוא עניין יומיומי ותוצאתו הגרועה ביותר היא דוח תנועה. המקרה השני מפחיד ומרתיע ותוצאתו עלולה להיות ירי ופגיעה אנושה. זה אומנם די מאוחר לתיקון אבל יותר טוב מאוחר מאף פעם.
דוגמה שנייה
אנחנו עסוקים עד מעל לראשינו ב"מושחתים נמאסתם" וב"קחו אחריות ותתפטרו" ובפריימריז של מפלגת העבודה ומתישהו בטח גם בליכוד וב"מי אמר מה ולמי" ועוד ועוד עיסוקים שהם מטבעם אולי מעניינים ונותנים הרבה רייטינג אבל תועלתם מועטה ביותר אם בכלל.
לא מוכנים להסתכל קצת אחורה וגם קצת קדימה ולשאול את השאלות האמיתיות שנוכל לקבל מהן גם תשובות אמיתיות: מה יצא לנו אם יתפטרו בעלי התפקידים? יש לנו יותר טובים? פחות מושחתים? ובעבר היו מושחתים פחות? ובעתיד יהיו מושחתים פחות? מה התועלת במנהיג כזה או אחר שייבחר בפריימריז ובקומבינות כאלו או אחרות אם ממילא הוא ייכנס לאותה מערכת פוליטית שלא תיתן לו להנהיג כמו שצריך? ומי בכלל חושב על הטווח הארוך, על תכנון רב שנתי ומעקב ובקרה על הביצועים של המערכות הכל כך חיוניות לנו - חינוך, תשתיות, תחבורה, ביטחון, איכות הסביבה, קשרי חוץ? התשובות במילה אחת: גורנישט.
המסקנה מכך, לדעתי, די ברורה. לא משנה מי ייבחר ומה דעתו - המערכת הקיימת פשטה את הרגל כבר מזמן. אנחנו צריכים קצת להרים את הראש מעל המים הסוערים ולהסתכל על עצמנו בפרספקטיבה. אני הנאיבי טוען שהאנשים כולם טובים - המערכת גורמת לחלקם להיות מושחתים, אכזריים, טפשים, שקרנים וכל הרעות החולות.
לא יעזרו אלף הפגנות "מושחתים נמאסתם" - אם לא נשנה את המערכת הם לא ייגמרו - אולי רק יתחלפו. במילים אחרות: שינוי המשטר המדיני הוא הכרחי. ואם אנחנו חוששים משינויים מפליגים ומהפכות קיצוניות, בואו נתחיל בקטן - שני חוקים בלבד:
1. שינוי אחוז החסימה - להעלותו לפחות ל-10% כדי לבטל את כל "לשונות המאזניים" הגורמים לשחיתות פוליטית, שוחד בחירות ורוב הרעות החולות הקיימות בדמוקרטיה שלנו.
2. קביעת מספר השרים המכסימלי בממשלה (וביטול כל סגני השרים והשרים בלי תיק הכל כך יקרים ומיותרים) - שבעה שרים/ות בלבד: שר/ת חוץ, שר/ת ביטחון, שר/ת חינוך, שר/ת כלכלה, שר/ת פנים, שר/ת משפטים, שר/ת רווחה. כולם יהיו אנשי מקצוע, לכולם יהיו דעות מגובשות בנושאים עליהם הם אחראיים והם יעסקו רק בהם. כל שאר המשרדים יתכנסו (או יבוטלו) לתוך שבעה המשרדים הללו. למשל: המשטרה תחזור להיות כפופה לשר הפנים. כל נושאי הכלכלה, תקשורת, תעשיה ומסחר, חקלאות וכו' - יהיו כפופים לשר הכלכלה. תרבות וחינוך וספורט - לשר החינוך. אסטרטגיה, מודיעין, כל מוסדות הביטחון - לשר הביטחון. וכדומה. לא צריך שר לכל תפקיד הזוי - ממילא הם לא ממלאים את ייעודם בגלל חוסר היכולת לתכנן לטווח ארוך והגישה התקציבית המוזרה שמשרד האוצר בעצם קובע הכל והשר הממונה רק מיילל שאין לו תקציב (אולי כי רובם באמת לא יודעים לנהל את תקציביהם כראוי).
דוגמה שלישית
כמה נשיאים מושחתים/עבריינים בפוטנציה נצטרך עוד עד שנבדוק את השאלה הפשוטה: למה בכלל צריך נשיא? כבר שכחנו שהתפקיד המקורי ניתן לנשיא הראשון חיים ויצמן רק כדי לסתום לו את הפה וכדי שלא יפריע לבן-גוריון? אז חיים ויצמן ז"ל כבר איננו וגם בן-גוריון מביט עלינו מלמעלה בלגלוג - ורק אנחנו ממשיכים (טוב, זה בטח מוכר הרבה עיתונים ושטחי פרסום במדיה) להתעסק במה הנשיא הזה עשה לה ומי אמרה למי כמה ולמה ואלו שחיתויות עדיין לא גילינו על הנשיא הקודם, ולא מחליטים פשוט לסגור את מוסד הנשיאות העלוב הזה ה"מייצג אותנו בכבוד" - כבוד שכנראה באמת ראוי לנו.
מספיק. לבטל את מוסד הנשיאות, להעביר את התפקיד היחיד שלו - מתן חנינות לעבריינים - לשר המשפטים ולחסוך הרבה כסף שאפשר לפתוח איתו לפחות עוד בית ספר בעיירה צפונית או דרומית. את ה"ייצוג בכבוד" של המדינה אפשר להשאיר בידי יו"ר הכנסת - לפחות דליה איציק הוכיחה שאפשר לעשות את זה בהצלחה מספקת. מה רע?
דוגמה רביעית
צבא היבשה שלנו נכשל במרבית משימותיו ומטרותיו הביטחוניות, לפחות בשלושים השנה האחרונות. זה מאוד לא נעים להודות בכך, רבים אולי אפילו יכחישו זאת, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. הבעיה בטיעון הזה היא שקשה להוכיחו כי אף שר ביטחון/רמטכ"ל או ראש ממשלה לא ממש הגדיר מטרות ויעדים ולכן לא ניתן לומר אם הם הושגו או לא ובאיזה מחיר. אך אם נביט בעצמנו במראה אובייקטיבית לא נוכל להתכחש לכך שבכל אירועי האינתיפאדה, בביטחון השוטף, במלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה וכל מה שהיה ביניהן - המערכות הפיקודיות והניהוליות של צבא היבשה נכשלו כמעט בכל פרמטר של עלות מול תועלת הגיוניים. אם הצלחנו במלחמות או במבצעים זה היה בעיקר בזכות מסירות נפש, מוטיבציה עליונה ואיכות אישית גבוהה של החיילים והמפקדים הזוטרים ש"עדיין לא התקלקלו" - לא בזכות החלטות חכמות, שיקול דעת נבון או ניהול גאוני של המערכת על-ידי גנרל זה או אחר. לא אביא כאן דוגמאות אבל כל מי ששירת בצבא היבשה בתקופה זו יודע על מה אני מדבר ויסכים איתי אם הוא אובייקטיבי.
אני טוען שהסיבה הבסיסית לכך היא מבנה לא נכון ומעוות של צבא היבשה. במקום להיות בנוי כזרוע בעלת פיקוד אחיד וברור הלוקח על עצמו את האחריות לתכנון, ביצוע, הפקת לקחים, בניין הכוח, אימונים, הצטיידות, קריטריונים לקידום ואיוש תפקידים, טיפוח ושימור הידע ועוד - כל הנושאים המחייבים צבא האמור להיות המשענת הביטחונית של המדינה, הוא בנוי ממספר "חלקות אלוהים" של כמה וכמה אלופים שאין ביניהם שום היררכיה, לעתים קרובות גם אין ביניהם קשר עבודה ענייני, כל אחד מהם דואג לממלכה שלו וכל הנושאים שפורטו למעלה יוצאים נפסדים, לא מטופלים נכון ומביאים תוצאות גרועות. זו הסיבה למערכת הכושלת, לקצינים לא מתאימים, ליחידות לא מאומנות ולא מצוידות, לניהול כושל של מלחמה ושל משימות ומבצעים, לאי הפקת לקחים, לחוסר למידה וחוסר שימור ידע.
אני מחכה כבר שנים לשר ביטחון או רמטכ"ל עם ראש ועם "ביצים" שיפנימו את העובדה הזו ויעשו לתיקונה. זה לא צריך לעלות הרבה. להיפך - זה יחסוך הרבה מאוד: ביטול הפיקודים השמנים והמיותרים, הכפפת כל האוגדות הלוחמות, בסיסי האימונים והחטיבות הלוגיסטיות לאלוף אחד שהוא מפקד הזרוע, ועשיית סדר במערכת. ועוד דבר אחד "קטן" - ביטול ופירוק פיקוד העורף המיותר כל כך. הגיע הזמן.
דוגמה חמישית
יש לנו עד היום הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בספורט - רק בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. למה? כי השופטים איתם? כי הם קנו את איגוד הספורט? כי הם צהובים? בולשיט.
הסיבה היחידה - כי האגודה הזו היא דוגמה ומופת לניהול נכון של קבוצת כדורסל. ככה מנהלים, ככה מתכננים ומבצעים, וככה מצליחים ומנצחים בכל אירופה. נכון שיש טעויות וכישלונות (ספאחיה, חצי גמר הגביע השנה ועוד) אבל זה לא מונע מהם ללמוד מהטעויות, להפיק לקחים ולהמשיך להיות הכי טובים.
ומה עושים כל השאר? מנסים ללמוד ממכבי תל אביב? חס וחלילה. עוסקים בהשמצות, בהמצאת חוקים נגד מכבי, בקריאות גנאי עלובות נגד הנהלת מכבי, בפגיעות אישיות. למה? אולי נשכיל סוף סוף, עם כל הרקע ה"מדהים" שלנו בעולם הספורט, ללמוד ממכבי איך מנהלים ספורט וגם להצליח?
לא צריך שר ספורט גאון, לא צריך עסקנים בפרוטה ויועצים בגרוש ותורמי נדבות. צריך יכולת ניהול, ניתוח נכון של הצרכים והמשאבים, תכנון לטווח ארוך, גיוס האנשים המתאימים וכל השאר יבוא מאליו.
אני מבקש מכל מי שקורא/ת את מה שנכתב כאן "להרים את הכפפה", להתעמת עם הנאמר ואם הוא/היא מסכימים - להביע דעתכם לשינוי המצב.
