אלוף שלמה גזית עוד לא הספיק לחמם את הדרגות החדשות, שהוצמדו לכותפותיו, כשמונה לראש אגף המודיעין (אמ"ן), והוא פצח במחדליו. הראשון בהם - והחמור מכולם - היתה פקודתו להפסיק את מחקר תפקוד אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים. כמובן, היו לאלוף החדש מיליון ורבע תירוצים, אך בבסיסם עומדת הרתיעה העזה של מערכת הביטחון הישראלית לחקור את תפקודה.
לכן, היא מנפקת לנו, בהתמדה ראויה לציון, מחדלים ועוד מחדלים. אם מדובר במודיעין, הרי יש אמרה חביבה של ח"כ די לא בולט בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת - יצחק רבין קראו לו - שאמר בדיון על המודיעין, כי למן הקמתו המודיעין מנפק לנו רק טעויות בכל צומת החלטה שהגענו אליו, משום שזו דרכו.
כיום יכול שלמה גזית לספר מעשיות על יכולתו כמעריך לאומי, ולכתוב ניירות ומאמרים מדהימים בעיני מי שאינם מכירים אותו. לטובתם, אזכיר, כי גזית אחראי (כאל"ם, ראש מחלקת מחקר, יחד עם אלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן) על ההערכה המבריקה, בתחילת 1967, שאין צפויה מלחמה עם מצרים בעתיד הקרוב... וגם על ההערכה העוד-יותר-מבריקה (כראש אמ"ן), שביקור אנואר סאדאת בארץ הוא הונאה, שתפתח מלחמה. בקיצור אדם אמין, שאפשר לסמוך על שיקול דעתו.
בזכותו של גזית, יכולים כל מיני קצינים בקהילת המודיעין שלנו לספר מעשיות על מעשיהם, על גבורתם ועל חוכמתם היתירה בין כסה לעשור תשל"ד - כשהמצרים והסורים האכילו אותנו בסיפורים מצחיקים על תרגיל "תחריר 41", שפתאום הפך לעוד תבוסה ישראלית בשדה הקרב - תבוסה, ששר הביטחון דאז קרא לה, בשלב מסוים במלחמה, "חורבן הבית השלישי".
בשבוע שעבר פסק תיאודור אור - לשעבר כדורגלן בליגה הלאומית ולשעבר משנה-לנשיא בית המשפט העליון - כי "זעירא הדליף, בכמה הזדמנויות, לעיתונאים ולהיסטוריונים את שמו של סוכן בכיר [במצרים] שעבד למען המוסד ערב מלחמת יום הכיפורים",
כפי שכתב יוסי מלמן בהארץ. ביצת אמ"ן רגשה מאוד - כפי שרגשה בשנה שעברה כשאלוף ((בדימ.)) צבי זמיר - ראש "המוסד" במלחמת יום הכיפורים - הגיש תביעת דיבה נגד אלוף ((בדימ.)) אלי זעירא - ראש אמ"ן דאז. כצפוי, הועברה הפרשה לדיון בחדרים סגורים - בוררות בפני השופט (בדימ.) אור - כיוון שלקהל, המשלם בדלית ברירה את הפנסיות הנדיבות של כל גיבורי הפרשה, אין אצלנו זכות לדעת על מה נשלח כצאן לטבח, ומי שלחוֹ למות סתם כך.
תביעת הדיבה נסובה על מרוואן אשרף, חתנו של גמאל עבד-אל-נאצר, שזמיר טס בדחיפות לפוגשו באירופה, ביום שישי, ערב יום הכיפורים תשל"ד. זמיר ואחרים טוענים - אשרף הוא סוכן שלנו, מהיקרים ביותר, שהיו למודיעין הישראלי. זעירא - לעומתם - טוען, שמרוואן אשרף הוא סוכן כפול; כלומר, הוא חלק ממזימה מצרית להונותנו.
תביעת זמיר היתה יכולה להיות הזדמנות-פז להפשיל את שולי אדרתה של מערכת הביטחון, ולבדוק את מחדליה. לכן, מיהרו כל הגורמים לסלקה לחדר צדדי, ולנהלה בדלתיים סגורות. תקדים של בדיקה ציבורית לתפקוד המערכת יכול להזיק מאוד לתדמיתה - בעיני הישראלים, המממנים את שיגיונותיה, ונהרגים על-ידי שגיאותיה.
תביעת זמיר - ובעיקר, הכרעת הבוררות של אור - אינה, כנראה, סוף פסוק. בכירים לשעבר באמ"ן ממתינים אחרי הסיבוב לזעירא, ורוצים לתובעו לדין. גם זמיר אינו נח. "שופט מוסמך קבע את אחריותו של זעירא לאחד המעשים החמורים ביותר בתולדות קהילת המודיעין. על היועץ המשפטי מוטלת החובה להורות על פתיחת חקירה בפרשה. בידי הרשויות מגוון של אמצעים שהן יכולות לנקוט נגד זעירא: העמדה לדין, נזיפה, הורדה בדרגה או אף שלילת דרגת האלוף שלו. אדם אחר, שלא במעמדו של זעירא, לו היה מבצע מעשה דומה, היה מועמד לדין על גילוי סודות מדינה או חמור מכך", מסכם מלמן.
ברור, שהבירור הזה אינו פותר את התעלומות הקשורות בכישלון המודיעיני ערב המלחמה. הוא מדגיש, שוב, כי חיי בנינו ניתנו מאז ומתמיד בידי מפקדים ראויים - כפי שטבע דוד בן-גוריון וכפי שמעידות אלפי המצבות בבתי-העלמין הצבאיים.
לעומת זאת, הבירור מפנה שוב את הזרקורים אל דמותו של מרוואן אשרף, שכמעט אינו מטופל בהיסטוריוגרפיה של המלחמה. בכל אופן, קשה לקבל את הרעיון, שבכיר כל כך בעלית המצרית בגד עמו ובמדינתו, וכשפורסם שמו ברבים הותירוֹ המוחאבראת בחיים.
יש לי סבלנות, ואני ממתין לטעויות של המערכות - המצרית והישראלית - או לפתיחת הארכיונים האמריקניים. אז - זקנים למדי ועייפים, אך לא רגועים - לבטח נדע יותר.
