לא מפתיע

צודקות/ים כל הקוראות/ים לתמיכה בלתי מסוייגת בנפגעות קצב (כולל גיוס משאבים למימון תביעתן האזרחית), ואין כל ספק שאנחנו חייבות להפגין כאישה (ואיש) אחת נגד הביזיון הנוראי הזה, אך לדעתי אנחנו צריכות לעשות גם הרבה מעבר לזה.

כמי שחוקרת ומלמדת את נושא האלימות כלפי נשים נשאלתי לעיתים קרובות במהלך החודשים האחרונים אם אני חושבת שקצב יורשע או ישלח למאסר על מעשיו, ותמיד "הדהמתי" את כל השואלים כשהשבתי ללא היסוס שאין סיכוי שזה יקרה. מדוע? נדהמו השואלים מתשובתי, ועל בסיס מה הנחתי בביטחון מוחלט שמה שקרה היום הוא שיקרה? התשובה לכך נעוצה בהמשגת מהות האלימות המינית כלפי נשים. בעוד שהשואלים התייחסו למעשיו של קצב מתוך התפישה הרווחת הממקמת את ההתעללות המינית בנשים ברמת הפרט ו/או בהקשר של הסתאבות השלטון, נקודת המבט שממנה נבעו החששות שלי הייתה זו הרואה באלימות כלפי נשים תוצר של ערכי ומנהגי החברה הפטריאכלית, אשר נותנים היתר והכשר לתופעה זו ומאפשרים למעשה את עצם קיומה. כאשר מבינים את האלימות כלפי נשים מפרספקטיבה חברתית זו נקל לדאבוני לחזות מראש השתלשלות עניינים כדוגמת הנוכחית, וזהו בדיוק ההקשר המחייב אותנו לפעילות שיטתית מתקנת ומונעת.

תפישה שגויה זו של האלימות המינית עולה בבירור גם מהתגובות השונות לפרשה, הפרשנויות והטוקבקים למיניהם, שאמנם מרבים להביע תרעומת על העסקה המחפירה (וגם זה הישג לא מבוטל) אך אינם משקפים לרוב את התובנה שזהו דפוס פטריאכלי נורמטיבי ושכיח של הפקרת הנפגעות וניקוי התוקפים. אלו ממחישים ביתר שאת את חשיבות תפקידנו כמוכיחות בשער, המחויבות לשקף לחברה את המציאות הקשה במלוא כיעורה. במילים אחרות, פעילות נקודתית חשובה אמנם לעניין הספציפי הזה, אך אם לא נצליח להחדיר לתודעה הציבורית את היותה של האלימות כלפי נשים תופעה חברתית הנהנית מגיבוי גלוי או סמוי של כל מערכות החברה, נמצא את עצמנו נאלצות שוב ושוב לכבות שריפות נקודתיות, בעוד האלימות הקשה נמשכת באין מפריע.