כנגד ארבעה דורות

כנגד ארבעה דורות דיברה מדינת ישראל:

הדור הראשון הושמד בשואה לפני כשישה עשורים; הדור השני שרד את השואה ושיקם את שארית חייו במדינת-היהודים הצעירה; הדור השלישי גדל בצילן הרחב של השואה ושל השתיקה שהתלוותה אליה, ולחם על ביטחונה של מדינת-היהודים כדי שבאמת "לעולם לא עוד".

והיום כבר צמח בארץ הדור הרביעי. לדור זה, כיום בשנות ה-20 וה-30 לחייו, משימה חשובה ביותר: לזכור. אך איך אפשר לזכור את הדור הראשון, המושמד, אם אין זוכרים את הדור השני, ששרד את השואה והקים את המדינה?! ולא סתם מדינה: מדינה יהודית. והמשמעות של מדינה "יהודית" הוא בראש ובראשונה מדינה של ערכים יהודיים. אחד מערכים אלו הוא "והדרת פני זקן".

אנו, בני הדור הרביעי, איננו יכולים עוד להסכים לחרפה שהמיטו ממשלות ישראל לדורותיהן על סבא וסבתא של כל אחת ואחד מאתנו. אם שר-האוצר שלנו כל כך מתהדר ב"צמיחה", אנו תובעים ממנו לדאוג עכשיו לסבא וסבתא. אם ראש-הממשלה שלנו כל כך מתהדר ב"יציבות-המשק", אז הוא פשוט צריך להתבייש בתוספת של 100 ש"ח לקצבאות-הניצולים, שהם בבחינת לעג לרש.

המפא"יניקים שהיו מבוני-המדינה לא עיכלו את הטראומה של הניצולים, מכיוון שראו בעיני רוחם ישראלי "חדש", שונה מן "היהודי הגלותי". אולי זאת הסיבה מדוע הידרדרו הניצולים שוב לחרפת-רעב בשנות שלטונו של המפ"איניק האחרון, אריאל שרון. אך אנו, הצעירים, לא נשלים עם כך, שאודים מוצלים מאש אלו יסבלו שוב חרפת-רעב ומחסור בתרופות! הניצולים שחיים בקרבנו הם מעטים כל כך, שהתקציב הדרוש לקיומם בכבוד הוא בסך-הכל כערכן של כמה דירות-יוקרה בירושלים. את החשבון הפשוט הזה אתה בטח מבין, אדוני ראש הממשלה.

שמירה על קיום בכבוד של ניצולי-השואה בפרט ושל הקשישים בכלל היא משום דאגה ל"סבא וסבתא" הקולקטיביים שלנו, אך גם לעצמנו: מדינה יהודית שלא תשמור על הערך היהודי של "והדרת פני זקן" - פשוט תאבד את זכות-הקיום המוסרית שלה ותחדל להתקיים. כי אם כבר נפטרים מ"הזקנים האלה" כמו אסקימוסים, אז רבים מאתנו באמת יעדיפו לחיות קרוב יותר לקוטב - שם לפחות לא חם כל כך...

בשבוע שעבר, בתשעה באב, הזכרנו כי החורבן המדיני של הקיום היהודי נגרם, בין היתר, בשל הניוון המוסרי בחברה היהודית. לכן נכתב במגילת-העצמאות, כי "מדינת ישראל תהא מושתתה על יסודות... הצדק... לאור חזונם של נביאי ישראל". הגיע הזמן, אם כן, להגשים בארץ את חזונו של הנביא הושע באשר לזקנים: "... ויחלו מעט ממשא מלך ושרים" (הושע, ח', י'). עד אז, אדוני ראש-הממשלה, אדוני שר-האוצר, אנחנו מתביישים. לא רק בכם - קודם כל בעצמנו.