אתר אינטרנט מזהיר אותנו מפני צפייה במה שהוא מכתיר כ"זוועה עירקית" ומוסיף כי "בידיעה ישנן תמונות קשות לצפייה". כמובן שהתפתינו. אין כמו עיתונאי ללכוד את עיני המתבונן על-ידי כותרת-פיתיון. מסתבר שגם עיתונאים ותיקים אינם חסינים מפני התופעה.
ובכל זאת...
אחרי שראיתי את תמונות הזוועה - בלי מרכאות - ששודרו תחילה בתחנת הטלוויזיה "אל ג'זירה" ואף הועתקו בישראל, מתחזקת אצלי ההרגשה שיש להגביל את זכותו של הציבור לדעת/לראות כל דבר. אני מדבר על עיתונאים/צלמים ועל הדחף שלהם "לפרסם את כל הראוי לפירסום" - כמאמר "ניו-יורק טיימס" - ובאותה מידה אני פונה גם אל העורכים האחראיים, שבידיהם ההחלטה הקשה: לפרסם או לגנוז.
"זכות הציבור לדעת", מנטרה שבאה לשחוט פרה קדושה בשמו של הציבור, צברה תאוצה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אילו נתנו אז ליעקב ארז, מי שהיה כתבו הצבאי של "מעריב" (ומאוחר יותר עורכו) לפרסם ביום שישי, 5 באוקטובר 1973 ידיעה מפורטת יותר מאשר כמה שורות שדיברו על "צה"ל עוקב אחרי הנעשה בצד המצרי של התעלה", ייתכן שמצבנו כעבור 24 שעות היה טוב יותר. אבל אז חזקה הייתה מצוות הצנזורה.
כיום, כאשר יש "מסביר לאומי", ויש "מטה פיקוד העורף" ויש צנזורית ודוברת צה"ל - רבה המהומה, כמו גם החיכוכים הפנימיים בין הגורמים השונים. תמונות הזוועה שפירסם אתר אינטרנט מקומי, לא קוממו איש וזה מוביל אותנו שוב לוויכוח הפנימי שבין אסור ומותר בתקשורת.
הוויכוח הוא בין זכותו של הציבור לדעת ה-כ-ל, או שיש לשים סייג ולאסור פירסום לא הולם, פוגע, פירסום שאינו מכבד את הזולת ופוגע עמוקות ברגש. בלהט היצירה, יהיו בוודאי כאלה שבעיניהם לא קיים גבול. הם יפרסמו הכל, מדבר תועבה עד לסודות מדינה, ובמתכוון אני נע על הסקאלה הזאת, שכן גם בעניין סודות של מדינה יש אצלנו הפקרות. השאלה היא מי מגדיר מה זה "סוד מדינה".
אני לא מחפש הגיון במדינה שבה אוסרים לייבא חוברות "פליי-בוי" בגלל תמונות העירום שמעטרות כמעט כל עמוד בירחון האמריקני הנפוץ, ומצד שני מתירים פירסום של תמונות זוועה כמו אלה שפורסמו השבוע באתר אינטרנט מסויים. אני רק שואל היכן הגבול, אם קיים כזה?
