|
עברי לידר. נרדף על-ידי השלטון
|
|
|
|
|
שנות החמישים של המאה הקודמת לא הטיבו עם הדמוקרטיה של ארצות-הברית. באותן שנים טבע עליה המקארתיזם את חותמו לרעה, כשהוא משתולל בכל פינה. ציד המכשפות המקארתיסטי סימן והעניש כל מי שנקט עמדה פוליטית שלא התיישבה עם רצון הממשל. במיוחד היה המקארתיזם שם נרדף לתנועה האנטי-קומוניסטית הנמרצת שהתעוררה באמריקה של אותה תקופה.
המק-קארתיזם עלול לצמוח רק כאשר השלטון מחפש שעיר לעזאזל למחדליו, והוא עושה זאת כאשר הוא ממורמר ומאוכזב, עצבני ושואף לפורקן.
על האמריקנים, למשל, ירד משבר כזה סמוך מאוד לסיומה של מלחמת העולם השנייה. לאחר המאמץ הרוחני והגופני הכביר, אחרי הקזת הדם, אחרי ההתרוממות והאמונה בעולם החדש והטוב שיקום על הריסותיה של המלחמה הקטלנית - באו המתיחות האיומה של המלחמה הקרה והמרירות הנוראה של המלחמה בקוריאה, והאיש האמריקני ברחוב לא ישב במנוחה. הוא צעק: לעזאזל, מישהו אשם בכל זה ומישהו צריך לשלם את המחיר, וצריך לתלות מישהו. צימאון הלינץ' הישן והעמוק התעורר מחדש ולא לאטו, אלא בבת אחת, ולא בהשקט אלא בסערה, ולא אצל יחידים, אלא אצל אומה שלמה.
טרף להמונים
ואז קם מקארתי ונתן לאמריקנים את האשמים, את האחראים, את הגורמים לסבל המיותר והבלתי-מקווה. הוא הצביע עליהם ומצא אותם בכמויות, בכל פינה, בכל עיר, בכל משרד ובכל משפחה.
הוא הצביע עליהם והלם בהם, ולא בכפפות של משי, אלא באגרופים של ברזל. והאמריקני שברחוב, המחבב במיוחד תחרויות-אגרוף ומהלומות של ברזל, מחא כפיים בהנאה ועצביו המרוטים ומרירותו הרבה מצאו סיפוק ופורקן במהלומות האלה שהלם מקארתי בקורבנותיו והם העריצו אותו - אומנם הערצה מהולה בפחד, אבל הערצה שהיה בכוחה להפוך אותו לגיבור לאומי, עד שנפקחו עיניהם והם היכו אותו באגרופיו שלו ממש.
עכשיו, אירוניה של הגורל, ב"איחור" של 50 שנה, הגיע המקארתיזם גם לכאן. אחרי הקזת הדם של מלחמת לבנון, אחרי המאמץ הרוחני והגופני הכביר - הגיעו הימים האפורים של השגרה. זהו תור הזהב לצמיחתם של גרעיני השחיתות, שהיו קיימים אומנם גם קודם לכן, אבל עכשיו ביתר שאת, עד כדי כך שהם פושים כמעט בכל פינה.
הציבור המאוכזב, הממורמר והעייף חיפש את האשמים, את הקורבן, את השעיר לעזאזל. והנוער, שניער חוצנו מן האידיאליזם, חיפש לעצמו אליבי.
זה היה הרגע המתאים לאולמרט ולאנשי-שלומו לצאת אל העם ולהושיט לו, על מגש של כסף, את ה"אשמים". ובדיוק כמו בארצות-הברית של מקארתי, שם הועלו על המוקד אנשי אופוזיציה, אנשי תקשורת ושחקנים, שנחשדו בנטיות קומוניסטיות - נמצאו גם כאן השעירים לעזאזל "המתאימים".
קורבן עולה
מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, הוא אחד מהם. משלא מצאו דוחותיו חן בעיני ראש הממשלה על התנהלותו - הוא, פשוט, קם עליו, הביע בו אי-אמון ואף תבע את פיטוריו לאלתר.
שעיר לעזאזל אחר היה השופט אליהו וינוגרד, שעמד בראש הוועדה שהומלצה על-ידי ראש הממשלה עצמו ושחקרה את אירועי מלחמת לבנון. אלא שכאשר דוח הוועדה קטל את כישלונו הטוטאלי של אולמרט במלחמה - ראה בו ראש הממשלה אויב שיש להלחם בו ויצא בגלוי נגד מסקנותיו. במדינה דמוקרטית תקינה היה ראש הממשלה הולך, מייד, אחרי דוח כזה הביתה. אבל במדינה מקארתיסטית השליט הוא זה שקובע, והשליט גם הודיע שהוא מתכוון להמשיך ולשבת על כסאו עוד זמן רב.
ועוד שעיר לעזאזל: אריה אבנרי, ראש תנועת "אומץ", הנאבקת, בין היתר, בשחיתות השלטונית. כל קריאותיו של ראש התנועה להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה לא זכו, אפילו, להתייחסות כלשהי. כי במדינה מקארתיסטית השליט הוא זה שקובע מיהו המושחת.
ציד מכשפות
וכמו במדינתו של מקארתי - יש היום גם בישראל ציד-מכשפות. על הכוונת נמצאים כל מי שאינם לרוחו של אולמרט ובהם שופטים, אנשי תקשורת וגם שחקנים. אז אם בשופטים קשה להלחם - אפשר לפחות לשים להם חייץ, בדמותו של שר המשפטים; ואת אנשי התקשורת, שאינם משתפים פעולה, אפשר להחרים ולייבש; ואילו השחקנים הם טרף קל יותר. אותם אפשר להאשים בהשתמטות מהצבא, גם אם אינם כאלה.
זו היתה, למשל, מנת-חלקו של הזמר עברי לידר. במאבק נגד ההשתמטות מצה"ל, שהוא כשלעצמו לגיטימי בהחלט, שורבב שמו, על לא עוול בכפו. קצין חינוך ראשי הורה להחרים את הופעתו בפני חיילים, אלא אם כן יחתום על "כתב-כניעה", לפיו הוא מצהיר על הכבוד שהוא רוחש לצה"ל. נוסח המכתב: "אני, עברי לידר, אוהב את צה"ל ומכבד את ערכיו".
אוי לאותה בושה. עברי לידר התגייס בשעתו לצה"ל ושוחרר מסיבות רפואיות, כחוק. למרות זאת הוא הופיע, בהתנדבות, מרצונו הטוב, אין-ספור פעמים, בפני חיילי צה"ל, ללא תמורה, ואפילו בגאווה, במשך עשר שנים תמימות.
אז אם זה איננו מקארתיזם - אינני יודע ציד-מכשפות מהו. כך או אחרת: מדינה דמוקרטית אינה צריכה לאמץ שיטה מקארתיסטית מובהקת, כמו "הצהרת-נאמנות", כדי להצדיק את קיומה. אחרי ככלות הכל, עברי לידר לא הטיף להשתמטות או לסרבנות. ועכשיו נותרה רק השאלה הגדולה: האם יסיקו אזרחי ישראל את המסקנה שהסיקו, בסופו של דבר, האמריקנים נגד מקארתי? ימים יגידו.