לאחרונה פורסם באמצעי התקשורת שרבע מהמועמדים לגיוס לצבא ההגנה לישראל, אינם מתגייסים. כידוע, אנו נמצאים בעונת המלפפונים - עונה שבה לא מתרחשים אירועים משמעותיים, וגם בעונת הספינים-סחריר (מונח מעולם העיתונות - מידע מוטה ומניפולטיבי, שנועד להשפיע על דעת הקהל), היזומים וקצרי המועד, שמעניקים לסיפור נופך מוטעה, על הגבול בין האמת לשקר.
מה האמת המספרית? אכן, רבע מהמועמדים אינם מתגייסים, אבל אם נפרק את המספר לגורמיו נמצא ש-4% אינם מתגייסים לצבא מסיבות פליליות, 4% נוספים סובלים מבעיות רפואיות/נפשיות (סך הכל 8% שהצבא אינו מעוניין בהם), 4% שוהים בחו"ל, 11% תורתם אמונתם, והשאר משתמטים. מעתה אמור שרק אחוז בטל בשישים של המועמדים הפוטנציאלים אכן משתמט.
ראשית, אני מבקש להזכיר שהמאורע ידוע מקדמא דנא. עוד בימי התורה חלק מהלוחמים זכו לפטור וגם נעשתה הבחנה בין מלחמת מצווה ולבין מלחמת רשות. גם בתקופתנו החיזיון מוכר. להלן מספר קטעים משירו הידוע של צבי בן יוסף:
הורה נהלל משתמט אני הייתי
ואני לא התביישתי כלל...
את ידה תפסתי
אך היא אמרה
שזה אסור!...
היא אמרה -
תוך אגב ריקוד -
היא נותנת יד בלבד לבחורי הגדוד
היא אמרה -
בשביל האידיאל
זה בחור ממין זכר ומסוכן כלומר: חייל
סיפור המסגרת: בני תל אביב שלא התגייסו ובאו למושב לעזור בעבודת השדה והרפת, מנסים כוחם גם בחיזור. אך בת נהלל גאה, נותנת ידה רק למי שעונה על כמה תנאים: עליו להיות בחור וגם מסוכן, כלומר, חייל. ובסוף השיר המחזר הנלהב באמת מתגייס לצבא.
כלומר, ההשתמטות היא ספין בעונת המלפפונים המתייחס לתופעה שולית, הידועה מאז ומתמיד. מה שמזכיר לי את הבדיחה, על אחד שאומר לשני: מזל טוב, שמחתי לשמוע שהרווחת בלוטו חצי מיליון שקל, והשני עונה לו: קודם כל לא בלוטו, אלא בקזינו, לא חצי מיליון שקל, אלא 100 אלף שקל. וחוץ מזה זה לא אני, אלא אחי. והאמת שהוא הפסיד ולא הרוויח...
בכל זאת זה נושא המאמר, כי הנושא חשוב והוא בנפשנו. אם ננסה להבין את המשמעות העמוקה של ההשתמטות, הרי שמיד נגיע ל"יתרונות" ו"חסרונות".
היתרונות (למשתמט), שהוא לא מסתכן וגם יכול לנצל את זמנו לטובתו (לימודים, עבודה וזמן פנוי). ואילו החסרונות הם הרגשתו הפנימית של המשתמט וכיצד החברה מתייחסת אליו.
סיכון- המשתמט לא מסתכן. אך אנחנו חשופים לסיכונים רבים מאוד ובריאותנו עלולה להיפגע ו/או חיינו להסתיים מסיבות רבות מאוד, ואכן הכי בטוח הוא להישאר במיטה מכוסה עד צוואר בשמיכת פוך (אלא שראוי להתהפך מדי פעם על-מנת לא לסבול מפצעי לחץ...). לא נרחיב את היריעה בעניין הסיכון, ולמרות זאת נזכיר את מספר הנפגעים בתאונות הדרכים מול מספר הנפגעים בצבא. כמו כן, כל מלש"ב (מיועד לשירות ביטחון) צריך לתרום את חלקו, בתורו, כמו אביו ואחיו שתרמו לפניו, ובדומה לצעירים ממנו שיתרמו בתורם.
ניצול זמן השירות- המשתמט מנצל טוב יותר את הזמן. אך אני רוצה לציין שהמתגייס גם נתרם משירותו הצבאי, הוא משתתף בקורסים, צובר ידע וניסיון, רוכש חברים וגם, נכון תורם מזמנו.
מבלי להכביר במילים, ראוי מאוד שהמדינה תמצא את הדרך הנכונה איך לפצות את המתגייס על הזמן ש"בוזבז" בכסף, במלגות, בהטבות, ובהנחות עד רמה כזאת שהגיוס יהיה כדאי גם ברמה הכלכלית.
הרגשתו של המשתמט- אנחנו צריכים לגרום לזה שלמשתמט לא יהיה נוח לעשות זאת, עד כדי בושה.איך עושים זאת?התשובה "שווה" מאמר נוסף ורק ארמוז שהיא קשורה לחינוך ובחינוך.
יחס החברה למשתמט- אם נזכה לחזור לערכים הישנים של פטריוטיות, נאמנות לעם ישראל, מסירות לארץ ישראל והערכים ההומניים, כמו כבוד לזולת, סולידריות, עזרה הדדית, אז יחס החברה למשתמט יהיה כנאות לו, ותיווצר דיפרנצציה (הבחנה) בין המתגייס למשתמט.
לסיום, משפט אישי. בעוד כשנתיים אני מתגייס, אני בכלל לא חושב על האפשרות של ההשתמטות. אני מקווה ללכת בדרכי שני אחיי הבוגרים ששניהם התחילו את שירותם הצבאי כפרחי טייס ושניהם סיימו קורס קצינים בהצטיינות. להתראות בבקו"ם.
