זכור את עשה לך עמלק

בהסתמך על דברי קודשם של חז"ל ושל פרשנים וחוקרים רבים ניתן לקבוע באופן מוחלט שעמלק, אכן, שונה הוא מכל "מבקשי נפשו ורעתו" של העם היהודי לדורותיו. ומדוע? – מפני שעמלק היה הראשון ו"הנחשון" שהגיע ממרחק גיאוגרפי ניכר כשמטרה אחת ויחידה, מטרה שפלה, עומדת מול עיניו: להילחם בעם ישראל ובאלוהיו.

זאת, בניגוד מוחלט לשאר העמים ושליטיהם כאשר שמעו ו/או ראו את ניסיו ונפלאותיו של הקב"ה במצריים ובפרעה מלכם, תגובתם הייתה: יראה. פחד ממשי וכבוד אדיר לאלוהי ישראל, כעדותה של התורה: "שמעו עמים – ירגזון. חיל (=פחד, אימה) אחז – (את) יושבי פלשת. אז נבהלו - אלופי אדום. אילי מואב – יאחזמו רעד. נמוגו – כל יושבי כנען" [שמות ט"ו, י"ד – ט"ו], או כפי שדוד המלך, "נעים זמירות ישראל ו"משוררנו הלאומי" כותב [תהילים ל"ג, ח']: "ייראו מה' – כל הארץ, ממנו – יגורו כל יושבי תבל". עמלק היה זה שעצר ורצה לעקור מן השורש את השינוי שהתחיל להיווצר בעמי האזור, כמו גם, את האמונה שהתחילה לחלחל בהם ורש"י מצטט דברי חז"ל המבטאים זאת במשל נפלא ומחכים: "משל לאמבטי(ה) רותחת שאין כל בריה (=אדם) יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אע"פ שנכווה, הקרה (=קירר) אותה בפני אחרים". עמלק היה הראשון שבאופן מעשי נקם את "נקמתו של זקנו עשיו הרשע בזרעו של יעקב אחיו" [ילקוט שמעוני לפרשת "חוקת", סימן תשס"ו].

עמלק היה האנטישמי, צורר היהודים שהיה "יוצרה ואביה" הרעיוני, של תנועת ה"עמלקיות", קרי: תנועת האנטישמיות, האיבה והשנאה התהומית נגד העם היהודי רק מפני היותם יהודים. אנטישמיות, איבה ושנאה תהומית בלתי ניתנת להבנה ולמדידה בשום שכל ובשום היגיון. אנטישמיות, איבה ושנאה תהומית אשר גרמה בעבר לזרימת "נחלי דם" של העם היהודי ואשר, לדאבוננו ולצערנו הרב, נמשכת עדיין בהווה ואף מתחזקת ומתרחבת ל"מימדים מפלצתיים" גם בדורינו, בימים אלה ממש. עדות לכך היא עובדת קיומם של מאות ואלפי "מקרים ואירועים אנטישמיים" ברחבי העולם נגד היהודים ומוסדותיהם: בתי ספר, בתי כנסת, שגרירויות ישראל וכו' אם כפעולות של אנשים בודדים ואם כפעולות מכוונות של שליטים ומדינות, כמו למשל: ד"ר מחמוד אחמדינאג'אד – שליט אירן שרק לאחרונה קרא "למחוק את ישראל מן המפה" ועוד.

עמלק נמשל לאותו בעל חיים ממשפחת הזוחלים ואשר כינויו הוא: זיקית. כמו הזיקית ש"אצבעותיה" ו"זנבה" מתגלגלים כסליל המשמש לתפיסה חזקה בענפים ו"לשונה" הארוכה המשתרבבת במהירות מן הפה ומשמשת לציד חרקים הנמצאים הרחק ממנה, ובעיקר – יודעת היו ומסוגלת להחליף את "צבע עורה" ולהתאימו לסוג העצים והענפים שעליהן היא מטפסת, כך הוא עמלק הרשע: "אצבעותיו", "זנבו" [רמז: "ויזנב בך", ודו"ק], "לשונו" הארוכה, מסוגלתו ויכולתו "להחליף צבעים" שימשו, משמשים [ובעזר ה' לא ישמשו, בעתיד] כ"מכונת הרג והשמדה של העם היהודי" במהלך ימות עולם. עמלק, כמשל, מופיע על במת העם היהודי בדמויות שונות. במאמרנו, נציין ונסקור בקצרה מספר דוגמאות של צוררי ועוכרי העם היהודי לתולדותיו כשהמשותף לכל הדמויות: כל אחד מהם ייזכר בתולדות המין האנושי – בכלל ובתולדות האומה היהודית לדורותיה – בפרט, לדראון ולחרפות עולם מעצם היותו ראש וראשון לאנטישמיות, שנאה ואיבה תהומית, בדרך כלל, ללא סיבה מוצדקת אמיתית, כמו גם, לביצוע מעשי של מעשה אכזרי וברברי והמכונה "ג'ינוסייד", כלומר: רצח עם [הערה: האמנה הבינלאומית למניעת ג'ינוסייד התקבלה ב"אומות המאוחדות" בשנת 1948], או, לחילופין, ניסיון לביצוע ג'ינוסייד של המיעוט היהודי שישב בארצו או בסביבה הגיאוגרפית של שלטונו, כדלקמן:

המן בן המדתא האגגי, ממזרעו של אגג מלך עמלק – סגנו של אחשורוש, מלך פרס. המן הוא דמות מקראית ידועה לשמצה מתוך "מגילת אסתר" עקב רצונו העז להשמיד ולכלות את היהודים במלכות פרס, כעדותו של הפסוק [מגילת אסתר ג', פסוק ו']: "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו... ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש...". ואמנם, המן נחשב ל"אב טיפוס, למייסדה ויוצרה" של האנטישמיות ההשמדתית, הלכה למעשה, השואפת לאבד את כל היהודים כעם או כגזע. לא בכדי, מכונה המן [מגילת אסתר ג', י']: "צורר היהודים" ובספרות היהודית בתקופות מאוחרות הוסיפו והצמידו לשמו את הכינוי: רשע.

אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס [215 – 163 לפני הספירה] – מלך יווני, עריץ ואכזר ממשפחת סלווקוס שהעז להיכנס למקדש ולבזוז את כלי הקודש היקרים, כמו גם, לחוקק את "גזרות אנטיוכוס" הבזויות כשכל תכליתן להילחם נגד "העם היהודי ואלוהיו". מלחמותיו גבו מאות ואלפי חללים יהודיים.

טיטוס, פלוויוס סבינוס וספסיאנוס [40 – 81 לספירה] – קיסר רומאי, רודן ואכזר שייזכר לדראון עולם בתולדות העם היהודי כמחריבו של בית המקדש השני, השמדת רוב רובו של העם היהודי והגלייתו מארצו.

אדריאנוס, פובליוס אליוס טריאנוס [76 – 138 לספירה] – קיסר רומאי ידוע לשמצה ולשלילה בתולדות העם היהודי עקב שנאתו העזה ליהודים. אדריאנוס יזם את "גזירות השמד" שכללו גזרות פיזיות ורוחניות נגד היהודים ודתם. החריב סופית את ירושלים וייסד במקומה את העיר ההלניסטית אלילית הידועה בשם: "אליה קפיטולינה". אדריאנוס דיכא ביד קשה ואכזרית את "מרד בר כוכבא" המפורסם, דיכוי שהביא למותם של מאות ואלפי יהודים ובתוכם "עשרת הרוגי מלכות". עקב זאת, הוצמד לשמו הכינוי: "שחיק עצמות", כלומר: ביטוי שיש בו איחול למותו של האיש ושעצמותיו תשחקנה.

חמלינצקי, בוגדן [1593 – 1657] – מנהיג קוזקים רשע ואכזר שנצרב בתודעה היהודית כ"אחד מגדולי צוררי ישראל בכל הדורות". אומנם הוא עמד בראש המרד נגד בעלי האחוזות. אולם, המרד התפשט ובמהלכו נמחו ונשמדו מאות קהילות יהודיות. כ-100 אלף יהודים נרצחו באכזריות ורבבות נמכרו לעבדים או הוטבלו בכוח לדת הנצרות.

היטלר, אדולף [1889 – 1945] – מדינאי ורודן גרמני שייזכר לדראון ולחרפות עולם בתולדות העם היהודי כ"גדול שבצוררי ישראל". היטלר וצוות עוזריו צמאי ותאבי הדם והרצח גרמו למותם של מיליונים רבים באירופה, ובכללם – ששה מיליונים יהודים, שליש מן העם היהודי אשר נקברו חיים, נרצחו, נטבחו ונשרפו על לא עוול בכפם, רק משום היותם יהודים. שנאת העם היהודי הייתה "בוערת בעצמותיו" ושנאה זו שימשה כאחד מן היסודות העיקריים והחשובים וכחלק אינטגראלי בכל תוכניותיו הצבאיות והמדיניות, ואשר תוכנית שטנית אחת, לפחות, מוכרת לכל בר דעת בכינוי: "הפתרון הסופי של העם היהודי".

לאור כל האמור לעיל, אכן ראוי הוא עמלק, באופן אישי ממש, כמו גם, כסמל ל"כבוד המפוקפק" להיות מכונה "האוייב מס' 1" ו/או "האוייב המושבע" של הקב"ה ועם ישראל. אכן, אין ראוי יותר מעמלק להימנות ולהיכלל בין שלוש המצוות שנצטוו ישראל מיד עם כניסתם לארץ המובטחת: לשים (=למנות) עליהם מלך, לבנות את בית הבחירה (=בית המקדש) ו... להכרית את זרעו של עמלק, כציווי תורני מחייב בכל דור, עד סוף כל הדורות.

ובשולי האדרת הרשוני להוסיף רעיון מחשבתי נפלא שזכיתי לשמוע באחת מן הדרשות בשבת האחרונה, פרשת "שופטים" ואשר קשור לכל מה שנכתב לעיל, כדלקמן: בחלקו הראשון של הפסוק אשר פותח את הפטרת השבת נאמר: "אנוכי, אנוכי הוא מנחמכם..." [ישעיהו נ"א, י"ב]. כלומר: הקב"ה מבטיח לכנסת ישראל, שביום מן הימים, בגאולה העתידית, הוא בעצמו ובכבודו ינחם אותה.

ונשאלת השאלה: אם נאמר: "אנוכי, אנוכי" והכוונה להקב"ה, מדוע הנביא מוסיף את המילה "הוא" בפסוק? והרי ניתן לכתוב: "אנוכי, אנוכי מנחמכם"?! אתמהה! אלא – המילה "הוא" [הבנויה מהרכב האותיות: "הו" + האות "א"] אינה מיותרת כלל וכלל. הנביא ישעיהו הוסיף זאת בפסוק כי רצה ללמדנו: שהנחמה של עם ישראל תהיה שלמה רק לאחר אובדנו של עמלק וזרעו מן העולם. או אז, לא ייכתב וייאמר בתורנו הקדושה: "כי יד על כס י-ה..." [ללא האות "א" במילה "כס" וללא צמד האותיות "הו" במילה "י-ה"], אלא – ייכתב וייאמר: "כי יד על כסא יהו-ה...", כלומר: כסאו של הקב"ה יהיה שלם כי המילה "כסא" תהיה עם תוספת האות "א" [מן המילה "הוא"] ושמו של הקב"ה יהיה שלם כי המילה "יהו-ה" תהיה עם תוספת צמד האותיות "הו" [מן המילה "הוא"]. ודו"ק!.