בואו נדרים לשדרות ולעוטף עזה, שם נופלות פצצות יום יום, אנחנו כאן במרכז אוכלים סטייקים, ולהם נופלות פצצות על הראש. יש מידי פעם הרוגים, יש פצועים, בכל מקרה שלוות החיים ניטלת מתושבי האזור, זכות היסוד שלהם לחיי חופש, חיי שקט, חיי רווחה וחיי כבוד ניטלת מהם יום יום שעה שעה.
אין זה הממשלה שמטילה עליהם את הפצצות אך זוהי הממשלה אשר מתפקידה לפעול בכל מאודה ובכל נפשה על-מנת למנוע את נפילת הפצצות, ועל-מנת להגן על תושבי האזור, ככל הניתן, מפני אותן פצצות.
הפצצות הן בעלות ראש נפץ קטן, המיגון הביתי המחויב על-פי חוק הוא די והותר על-מנת להגן מפני נזקי גוף, הממשלה הקודמת הציבה טכנולוגיה המתריעה בד"כ מספר שניות לפני נפילת הטיל במידה המאפשרת בד"כ להיכנס לחדר הסמוך, והממוגן.
ומי נשאר בחוץ? כל אותם אזרחים הנמצאים ברחוב (ועד כה הנפגעים היו ברחוב), ואלה הנמצאים במתקנים ציבוריים, אשר העיקריים שבהם, הם בתי הספר.
אז גאידמק בא והבטיח למגן את בתי הספר, ממשלת ישראל שכנעה את ראש העיריה (המושעה עצמית) לדחות את הצעת גאידמק, המדינה תמגן הבטיחו לו.
והמדינה לא ממגנת, או ממגנת חלקית ובקצב של צב, ויש אפילו האומרים שם שאין בכוונתם למגן כלל, כי אנו לא נמגן עצמו למוות, את הכסף נשים במקומות יותר טובים.
ולא רק שאין כסף, גם לא צריך למגן, בבתי הספר תיושם תורת המרחבים המוגנים, בעת התרעת צבע אדום יעברו התלמידים למרחבים המוגנים בבתי הספר, ונגמר סיפור המיגון.
מה עשו אנשים חכמים, אספו את התלמידים בכיתות, ביצעו תרגיל של ירי קאסם, ומדדו את משך הזמן של הגעת התלמידים למרחבים המוגנים והוכיחו כי מרבית התלמידים לא יספיקו להגיע למרחבים המוגנים, מה עוד שלדעתי בדרך למרחבים המוגנים היכן שרובם ייתקעו, הם יהיו הרבה פחות מוגנים מאשר לו היו נשארים בכיתות הבלתי מוגנות.
משהופרה התחייבות הממשלה לתושבי שדרות ועוטף עזה, ומשנראה היה שאין בכוונת הממשלה למגן את בתי הספר, עתרו הורים לבית המשפט, בית המשפט קיבל החלטה אחת נכונה, והיא ההחלטה המחייבת את הממשלה למגן את בתי הספר, והחלטה אחת מאד מאד תמוהה ומוזרה, הוא חייב את המדינה לסיים את העבודה עד תחילת שנה"ל הנוכחית, וזאת מבלי שהיה לבית המשפט, למיטב ידיעתי, כל כלי או כל חו"ד של מומחה המאשר לבית המשפט כי ניתן לבצע את העבודה בזמנים שהוקצבו על-ידי בית המשפט.
משהזמנים שהוקצבו על-ידי בית המשפט, בחוסר אחריות, ומבלי שנתקבלה, לדעתי, חו"ד מקצועית, הכריח בעצם הבג"צ את מדינת ישראל להפר את החלטתו, ומשהמדינה מפרה, מה אכפת לה למדינה להפר באופן גורף, ולשים את הבג"צ ללעג, וזאת במסגרת מלחמת 3 הדובים המתנהלת בין ממשלת ישראל, בית המשפט העליון (והדוב שלישי הוא ועדת וינוגרד).
וכידוע צווי בית משפט שלא מקוימים הופכים די מייד לבקשת צד הנפגע מאי קיום הצו לסנקציות מאד חריפות על-פי פקודת בזיון בית המשפט והכוללים קנסות מתמשכים עד שימולא הצו, מאסר מתמשך עד שימולא הצו, וירידה לנכסים מאד מאד דרקונית עד אשר ימולא הצו.
ואז מתחילות הקומבינות, מדינת ישראל מגישה בקשה לתיקון פסק דין אשר עילתו ודרך בקשתו מפוקפקים לחלוטין, בית המשפט דוחה את הבקשה.
ואז מגישה המדינה, ועוד גופים אשר ספק אם יש להם מעמד, ערב פתיחת שנת הלימודים(שהוא התאריך האחרון ובלתי אפשרי לחלוטין לסיום המיגון) בקשה לדיון נוסף בפרשה בקשה לדיון נוסף, כהחלטת ביניים דוחה הנשיאה ביניש את מועד קיום הצו המחייב את סיום המיגון מחר, למועד בלתי מוגדר (למעט 3 בתי ספר הנמצאים בתהליך, והמדינה כנראה הייתה בטוחה בהשלמתם במהלך חודש ספטמבר).
בית המשפט לא דן עדיין בבקשה לדיון נוסף, המשיבים צריכים להשיב, וודאי תהיה התייחסות של העותרים לתשובות המשיבים – וילדי שדרות ועוטף עזה לא ממוגנים בבתי הספר, סכנת חיים של ממש יום יום שעה שעה.
בואו נבין מהן העילות לדיון נוסף? את התשובה נמצא בסעיף 30 לחוק בתי המשפט "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף."
ובכן החלטת בית המשפט לא עומדת בשום סתירה להלכות קודמות כי ממשלות ישראל לדורותיהן השקיעו את מיטב כספן על-מנת למגן את תושבי המדינה, הגדר או החומה אשר נבנתה ונבנית על-מנת להגן על מרכז הארץ היא הדוגמא הטובה ביותר לכך, והיא לא נבנית בגלל הבג"צ אלא בהרבה מקרים למרות הבג"צ, ואז אנו מגיעים לנימוק השני החלטה היא חשובה, קשה או חדשנית, ואיזה חידוש יש בהחלטה המחייבת ממשלה כושלת ומכשילה להגן על חייהם של ילדים???
יש כאן 3 היבטים עיקריים ההיבט התקציבי – מדינת ישראל משקיעה מיליארדים בהגנת המרכז מפני חדירת מחבלים, באמצעות גדר ההפרדה, תושבי שדרות ועוטף עזה אינם החצר האחורית של המדינה, הם הם המדינה, הם לב המדינה, הם החיילים הקרביים, הם החקלאים הם אלה המקיימים אותנו תושבי המרכז, ואת כבשת הרש אנחנו לוקחים להם, אין לנו כסף למגן להם את בתי הספר!
ההיבט המהותי – שיטת המיגון המוצעת על-ידי הממשלה (מרחבים מוגנים) מסוכנת ומחורבנת, כאילו היו מציעים ערוב תחומין או רשת פינג פונג במקום גדר ההפרדה, חובה למגן את בתי הספר בשדרות ועוטף מוקדם ככל האפשר, ומי שחולק על כך הוא רע לב, אכזר וחסר כל אחריות.
היבט לוחות הזמנים – כאן פעל בית המשפט באופן טפשי וחסר אחריות וסיכל בכך את כל מאמציו החיוביים, כל אשר היה צריך לעשות, ויכול הוא לעשות כל יום, הוא לקחת את גאידמק אשר הבטיח למגן את בתי הספר באפס זמן, להתייעץ בו כמומחה, להתייעץ גם במומחה אחר ולשאול את השאלות הבאות:
- מהו הסכום המזערי לדעתך שיעלה למגן את בתי הספר לפי מפרט X.
- כמה זמן ייקח אם נחליט להכפיל את התקציב.
- כמה זמן ייקח אם נחליט לשלש את התקציב.
- כמה זמן ייקח אם נחליט לשלם פי עשרה.
- האם ניתן למגן בשני שלבים, לתת פתרון שלב א' העונה חלק משמעותי מהצורך, ואז לתת פתרון שלב ב' המשלים את המענה ומה השפעת השלבים על העלויות ולוח הזמנים.
ואז הופכת הפרשה מעניין ביטחוני לדיון על כסף שם בית המשפט שולט, שם בית המשפט מומחה, ואז הייתה מתקבלת פשרה על תקציב של מיליארד שקל שהוא רק פי חמישה מהתקציב שמוערך כיום, שהוא קצה השן השמאלית של גדר ההפרדה – והעבודה יכולה להסתיים מחר. והמכרז אם היה ניתן בידיו של זליכה היו הסכומים יורדים לערכיהם המקוריים, הקבלנים שהם גם גרים כאן וגם חיים כאן היו שמים ת'תחת, וגומרים את העבודה הרבה לפני המתוכנן.
מסמר קטן, טשטוש ממושך ברמת התבונה של בית המשפט העליון בימי נשיאותה של ביניש, שילוב של זעם אישי וכעס אישי על הממשלה ושר המשפטים, ופחד מפני עיתוני החצר שלהם, מתערבבים להם בהחלטות בית המשפט, אין שום שיקול ממשי היכן מתחיל ומסתיים הידע של בית המשפט, והיכן הוא זקוק לעזרת מומחים, ובכך מסכל בפועל בית המשפט את כל פעולתו גם את שורשיה החיוביים, והופך את כל פועלו של בית המשפט לברכה לבטלה.
ואף פעם לא מאוחר, את הדיון הנוסף אפשר לקיים מחר, את המומחה או המומחים אפשר להביא מחרתיים ויאללה לעבודה – ואז אם המדינה לא תקיים – אז יאללה לקלאבוש- על-פי פקודת בזיון בית המשפט.
