בתחילת כהונתו הציב היועץ המשפטי אקדח טעון על במת המחזה. בהחלטתו שלא להגיש כתב אישום ב"פרשת האי היווני" הוא לא נמנע מלמתוח ביקורת חריפה על פרקליטת המדינה, דאז, עדנה ארבל שמונתה בינתיים לבית המשפט העליון. פרשנים שדשו בנושא הרחיבו את הדיבור על הקרע בין האישים ועל היותה של השופט ארבל מקורבת מאד לשופטת ביניש, שעתידה היתה להתמנות לנשיאת העליון. אותם הפרשנים סברו כי עימות בין בית המשפט העליון ליועץ המשפטי לממשלה בתקופת כהונת הנשיאה ביניש הוא בלתי נמנע.
זה עתה הסתיים הדיון המתוח בסוגיית עסקת הטיעון שנכרתה בין נשיא המדינה הקודם משה קצב ליועץ המשפטי לממשלה. הכול ממתינים במתח רב לקראת החלטת בית המשפט העליון. למרבה הפליאה אלו המצויים בתחום המשפט המנהלי משוכנעים כי מבחינה עניינית דין העתירות להידחות וזאת על-פי כללי המשפט המנהלי כפי שעוצבו בישראל על-ידי בית המשפט העליון ובמיוחד הכללים הנוגעים להקף ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי.
גם אם טעו אנשי הפרקליטות בכך שגיבשו טיוטת כתב אישום מפליגה וגם אם עסקת הטיעון אינה עומדת בשום יחס לאותה טיוטא, עדיין השאלות הרלוונטיות הן: האם שקלו היועץ וצמרת הפרקליטות את השיקולים הראויים? האם פעלו בתום לב בעת ששאלו את עצמם מה הסיכוי הסביר להרשעה? האם החלטתם התקבלה על בסיס בחינה מדוקדקת של חומר הראיות? אין שמץ של ראיה שתוכיח כי בכל הנוגע לעסקה לא פעלו היועץ המשפטי וצמרת פרקליטות המדינה בתום לב ובמקצועיות.
האם משהו יכול לטעון ברצינות, ללא שבדק את הראיות, כי החלטת היועץ וצמרת הפרקליטות שגויה? זאת ועוד, נניח שאכן ההחלטה שגויה האם החלטה המתקבלת על-ידי צמרת הדרג המקצועי בפרקליטות, לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות, היא החלטה כה בלתי סבירה אשר בית המשפט העליון שלא ראה ובחן את הראיות זכאי לפסול?
התשובה העניינית באופן חד-משמעי היא שלילית - קבלת העתירות משמעה שבג"צ מרחיב באופן דרמטי את סמכויותיו ובעצם מאמץ הלכה לפיה הוא רשאי להורות ליועץ להגיש כתב אישום, כאשר קיים סיכוי כלשהו להרשעה. אם תרצו מדובר בעוד אקט מובהק של אקטיביזם שיפוטי הצפוי להתרחש בקרוב.
שאלתי חבר המצוי היטב במשפט המנהלי מה להערכתו יהיו תוצאות העתירות. חברי השיב כי קשה לו לצפות את עמדת חברי ההרכב הדנים בה, אך בכל הנוגע לנשיאת בית המשפט העליון הוא משוכנע כי תקבל את העתירות על-מנת להוכיח את כוחה ולהפגין שרירים. אי אפשר גם להתעלם שבכך היא צפויה לסגור חשבון נושן עם מר מזוז. הגענו למערכה השלישית והאקדח צפוי לירות לכיוונו של היועץ המשפטי.
משמעות קבלת העתירות לביטול עסקת הטיעון היא מרחיקת לכת. היא תפגע אנושות במעמד היועץ המשפטי לממשלה שיהיה כפוף בכל דבר ועניין לשיקולי בית המשפט העליון. גם אם יסבור היועץ המשפטי לממשלה כי חומר ראיות שנוגע לאישיות ציבורית אינו יוצר סיכוי סביר להרשעה הוא יעמידו לדין בטענה כי אין לו כל שיקול דעת ממשי בנושא.
קיימת טענה שעל התביעה להימנע לחלוטין מלשקול את סיכויי ההרשעה בטרם היא מגישה כתב אישום - אני חולק על גישה זו וסבור שאינה מתאימה כלל לשיטת המשפט בישראל. גם אלו הסוברים שיש מקום לשקול רפורמה בתחום זה בוודאי לא יסכימו שרפורמה כזו תתבצע ללא כל בדיקה והכנה, רק בשל רצונו של בית המשפט העליון לחמוס לעצמו סמכויות נוספות, שעד כה העניק המחוקק ליועץ המשפטי לממשלה. בנושא זה כבנושאים נוספים, חייבים לרסן את האקטיביזם השיפוטי המופרז, גם אם הוא נישא על גבי גל האכזבה המובן מעסקת הטיעון שנכרתה עם מר קצב.
כשלמדתי לפני כ-25 שנה בפקולטה למשפטים בירושלים הורוני מורי כי למעשה אין שמץ סיכוי שבית המשפט העליון יתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, אלא אם ניתנה בחוסר תום לב. בג"צ שאף לחזק את מעמד היועץ המשפטי ולבסס עצמאות מעמדו ביחס לממשלה שמינתה אותו לתפקיד. מאז כרסם בג"צ בסמכויות אלו על-מנת להעצים את כוחו שלו וסביר להניח כי הכרסום בהן יימשך בעתיד. בסופו של יום אכן יהפוך היועץ המשפטי לעוד פקיד מן המניין של הממשלה - האם לכך חותרת נשיאת בית המשפט העליון?
