לפני 12 שנים, ביום ראשון שלאחר רצח רבין, לקחתי את בני הבכור לגן. הוא היה אז בן חמש וניסיתי להסביר לו מה התרחש ומה עליו ללמוד מכך. אמרתי לו: "כאשר ילד אחר לא רוצה לתת לך את המשחק, אסור לך להרביץ לו. אתה צריך לבקש ממנו יפה או לבקש מהגננת. אבל אסור להגיד מילים לא יפות ואסור להרביץ".
תריסר שנים מאוחר יותר, דומה שהלקח הפשוט הזה טרם נלמד. ומה שקורה בישראל של נובמבר 2007, במיוחד סביב יגאל עמיר ובנו, מעלה הרהורים נוגים לגבי מידת עוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית.
1. הרטוריקה
הוויכוח סביב ברית המילה לבנו של יגאל עמיר הצליח לרשום לפחות הישג חסר תקדים אחד: הוא כולל רטוריקה המזכירה את גרמניה הנאצית ואת ברית המועצות הקומוניסטית בעת ובעונה אחת.
המדינה הראשונה והאחרונה בהיסטוריה שניסתה לקבוע מי ראוי להוליד ילדים, היתה גרמניה הנאצית. רשימת פסולי ההולדה כללה לא רק את מי שנתפסו כנחותים מבחינה גזעית, כגון היהודים, אלא גם מי שהוגדרו "א-סוציאליים": פושעים פליליים, מתנגדי המשטר וחולי נפש. המשטר הנאצי לא הסתפק בתעמולה ובחקיקה נגד קיום יחסי מין עם חלק מאותן קבוצות, אלא אף תיכנן לעקר אותן בכפייה ואף החל בכך.
האם ישראל רוצה להיות המדינה השנייה בהיסטוריה, בה יקבע המחוקק מי ראוי ומי אינו ראוי להוליד ילדים? האם זה יתחיל ברוצחו של ראש הממשלה, יימשך לפדופילים, יעבור לעברייני מין, יתרחב לפושעים בכלל - והיכן זה יסתיים? האם המחוקק יתערב בשאלת אושרו של הילד עוד בטרם נולד? האם המחוקק יקבע מראש מי יהיה הורה טוב ומי לא?
ומכאן - לרטוריקה הקומוניסטית. "זעקת הישראלים השפויים" היא הכותרת של אחד העיתונים הגדולים היום. כלומר: מי שחושב אחרת - איננו שפוי. הוא איננו יריב פוליטי; הוא לא שפוי. היתה זו ברית המועצות אשר הרחיבה את המושג "מחלת נפש" וכללה בו את כל מי שהעז לסטות מקו המחשבה הרשמי, ואשר הפכה את בתי החולים לחולי נפש לבתי כלא לכל דבר.
יתרה מזו: מי שמגדיר את יריביו כ"בלתי שפויים", עושה רעה בעיקר לעצמו. הוא אומר: אם המתנקש הפוליטי הבא איננו שפוי, יהיה לי קל לזהותו. אבל ההפך הוא הנכון. המתנקש הפוליטי הבא, אם חלילה יהיה כזה, ייראה נורמלי לחלוטין.
גם יגאל עמיר לא עורר שום תשומת לב מיוחדת כאשר הסתובב באין מפריע באזור הסטרילי באותו מוצאי שבת. מי שקורא לתומכיו של עמיר "בלתי שפויים", עוד ימצא את עצמו מתמודד עם טענת הגנה חדשה של הרוצח: הייתי בלתי שפוי ברגע הירייה.
ולבסוף: הסינתזה. הן המשטר הנאצי והן המשטר הקומוניסטי היו המשטרים הרודניים האיומים ביותר בהיסטוריה. הגבלות על חופש הביטוי וחופש התנועה הן מהמאפיינים הבולטים של כל משטר רודני. כעת, בשמה של הדמוקרטיה, יש מי שינסו להגביל את חופש התנועה של הבאים לאותה ברית מילה.
2. התקשורת
התקשורת עוד לא יודעת איך להסתכל על התפקיד שהיא עצמה מילאה בהסתה שקדמה לרצח רבין. כדרכה, היא יודעת למתוח ביקורת על עולם ומלואו, אך לא על עצמה. כתמיד, היא יודעת לדרוש מאחרים הפקת לקחים, אך לא מעצמה.
לשאלה היכן מסתיים הדיווח החדשותי הענייני ומתחילה ההסתה, אין פיתרון קל. כמו רוב הדברים הנוגעים לתקשורת, זה איננו מדע מדויק. האם מותר לפרסם תמונות בהן נראה ראש הממשלה בדמותו של מנהיג מחבלים? האם זהו דיווח בעל חשיבות ציבורית, לאמר: ראו הוזהרתם, או שמא יש בכך משום מתן חשיפת יתר למניפי אותן תמונות?
מאחורי שאלות טכניות אלו מסתתרות קשות עוד יותר. האם התקשורת יכולה וצריכה להביא לידי ביטוי כל דעה, שולית ככל שתהיה? נניח שאדם אחד יעמוד בפינת הרחוב ויצעק "אני המשיח"; האם הוא יקבל כותרת בעיתון? ומה יקרה אם יתאספו סביבו מאה בני אדם ויצעקו "זהו המשיח"? היכן הקו? אלף איש? מאה אלף? מיליון? מתי קבוצת שוליים הופכת להיות כזו שיש לשים לב לדבריה ולמעשיה?
בשבוע האחרון הוכיחה התקשורת, שהיא מבולבלת לחלוטין בנושא הזה. מצד אחד, ניתן פתחון פה (ברמת הדעות והפרשנויות) אך ורק לצד אחד - זה המתנגד לכל מה שקשור לברית במשפחת עמיר. מצד שני, ניתן פרסום חסר כל פרופורציה לאירוע עצמו.
נניח שהתקשורת היתה מחליטה להתעלם לחלוטין מחתונתו של יגאל עמיר, מהייחוד, מהלידה ומהברית. האם היא היתה חוטאת לתפקידה? אני סבור שלא. להיפך: דווקא העיסוק הבלתי פוסק בנושא הזה, הוא שמשאיר את עמיר בכותרות והוא שמגביר את האפשרות שמא חלילה יזכה יום אחד לחנינה. צריך לתת לו להירקב בכלא ולהישכח.
3. הלקחים
אמש הוכח סופית, שרצח רבין הוא נחלתו של חלק אחד בלבד בעם, ואילו החלק האחר נדרש רק להכות על חטא. העצרת בכיכר רבין היתה פוליטית לחלוטין, עם אישים פוליטיים וססמאות וכרזות ומשתתפים שכולם שייכים לצד אחד של המפה. זה היה אומנם גם בשנים קודמות, אך לא בצורה כה בולטת ומוקצנת. מהמחנה השני - הימני, הדתי-לאומי - דורשים שיודה באשמה. ומי שלא מסכים לעשות זאת, משויך מיד לאותם בלתי שפויים עליהם דיברנו.
12 שנים הן פרק זמן ארוך די והותר על-מנת להתחיל לשאול את השאלות האמיתיות, אלו שנוגעות לכל ישראלי: מהם גבולות חופש הביטוי של המיעוט? מהם גבולות העשייה של הרוב? מה מצריך קונצנזוס ומה מצריך הכרעת רוב דמוקרטית? האם באמת רק צד אחד הוא "מחנה השלום", והצד האחר רוצה במלחמה? האם באמת רק צד אחד הוא "המחנה הלאומי", והצד האחר אינו פטריוטי?
מותר לשאול גם שאלות נקודתיות יותר: מהי מורשת רבין? האם התהליך המדיני שבעטיו נרצח היה הצלחה או כישלון? האם דרכו הכלכלית והחברתית היתה נכונה?
לכל השאלות הללו יש יותר מתשובה אחת. כל התשובות לשאלות הללו הן לגיטימיות. אך נכון לעכשיו, 12 שנים אחרי אותו 4 בנובמבר, אסור אפילו לשאול אותן. אז מי באמת פוגע בדמוקרטיה?
