השבוע מצאתי מבין כתביו של הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם, זצ"ל, איגרת שכתב לתלמידיו, בהיותו דיין בוורשה.
באיגרת, משל עמוק ושנון, הממחיש את ההבדל שבין הדת הגלותית לבין דת האמת, בה אחזו אבותינו. במאמר זה אתאמץ לבאר את כוונת דבריו.
המשל
משל למלך שלימד את בנו תכסיסי מלוכה, והראה לו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו. נתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו, וסגולה נפלאה לחרב זה, אשר בהראות הבן את החרב לאויבים - מייד יפלו לפניו כדומן על האדמה. הלך בן המלך וכבש מדינות, ושלל את שללם, ועשה חיל.
לימים אמר המלך לבנו: "עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר את עצמי שם, ואתה תשב על כיסאי ותנהיג את הארץ בחכמה ובגבורה". וגם נתן המלך לבנו מגן, כך ששום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לו. אולם המגן לא היה חשוב בעיני הבן, הוא לא שמר עליו, ולכן נגנבו המגן והחרב ממנו.
כאשר שמעו במדינה כי נגנבו החרב והמגן ממנהיג הארץ, מיד העיזו האויבים לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם. וישפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו.
ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו. לכן שם עצות בנפשו, לעשות חרב ומגן בדומה לראשונים כדי לפייס את אביו ולהראות לו את חכמתו וגבורתו. ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון.
ויקרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב! ובעודו קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים אותו. וככל שמתפאר - אויביו מרבים עליו מכות. ודמו שותת על לחייו. והוא מתאמץ לזקוף את קומתו בגאווה, כגיבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל.
תורה ומצוות
בכדי להבין נכונה את הנמשל תחילה יש להבין את המטרה שלשלמה ניתנו לנו התורה והמצוות. וכבר ביארו לנו חז"ל את המטרה הנרצית לנו מקיום התורה והמצוות בשאלתם: "וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצוואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". (ב"ר פמ"ד)
הצירוף הזה, פירושו הזדככות היצר הרע העכור, כלומר הזדככות הרצון האגואיסטי לקבל אך לתאוותיו עצמו. צירוף יצר הרע הוא התכלית היוצאת מקיום התורה והמצוות כולן. ברצון האגואיסטי נבדל האדם מן הבורא ית', כי אין בו ית' שום רצון לקבל אף משהו לעצמו, וכל רצונו הוא אך לתת ולהשפיע טוב לנבראיו.
היוצא מן האמור שמטרת הדת היא להביא אותנו לדביקות בה', שהוא עניין השתוות הצורה -השתוות התכונות בין הבורא.
על כל אדם השואף לרוחניות מוטל להתעלות מתכונת האגואיזם שמפרידה אותו מן הבורא ית' ולבוא אל תכונת ההשפעה והנתינה, תכונתו של הבורא. כל השכר שלנו מהיגיעה בתורה ומצוות הוא רכישת תכונת ההשפעה, שהיא סוד הדבקות בו ית'.
הנמשל
החרב והמגן שבמשל מסמלים את התורה והמצוות שנתן הבורא לישראל במעמד הר סיני. על-ידי המאור שבתורה, זכו בני ישראל להגיע ל"ידיעת הבורא" וגילוי פניו ית'.
כל דורות ישראל שבין דור מתן התורה, ועד דור חורבן הבית, חיו בסוד ההשגה הרוחנית, אשר היא עיקרה של הדת. אולם עיקר גדול ונפלא זה, נשחק באלפיים שנות הגלות האחרונה. מה שהיה פעם טבוע בשורשה של האומה הישראלית, נראה לנו כעת כדבר זר, ערטילאי ובלתי ניתן להשגה.
"ידיעת הבורא" איננה הידיעה בדרגה השכלתנית או בדרגת האמונה בלבד, אלא היא נובעת מתחושה מהותית עד כדי ידיעה והשגה מוחלטת.
תחילתה של הגאולה
במשל מתאר לנו בעל הסולם את מציאות הגלות, כאשר המלך מסתיר את פניו ו"עולה למרומי המגדל".
מתוך היצר הרע שפרץ באומה הישראלית עת החורבן, מתוך שנאת החינם, איבדו ישראל את אותה ההשגה רוחנית.
הדת הגלותית החליפה את דת האמת. כל המצוות שחוברו ונחתמו בתחילת הגלות על-ידי חז"ל, נועדו ללכד את העם סביב היסוד הדתי, להבטיח את קיומו בין האומות. אלא שבחלוף הזמן השכיח הפן המעשי של המצוות את תכליתן הרוחנית. נגד הטפח המגולה לנו בקיום המצוות בגשמיותן, מכוסים טפחיים של המשמעות הרוחנית הטמונה בהן.
בדורות האחרונים העידו גדולי ישראל על תום הגלות ותחילתה של הגאולה. משמעותה של הגאולה, היא החזרה אל אותו העיקר האבוד בגולה, עיקר ידיעת הבורא.
כל עוד איננו שבים לקיים את פנימיותן של המצוות, כל עוד איננו מקיימים את המצוות לשם השגת הבורא ית', אנו דומים לאותו הבן המתפאר בחרב ובמגן מדומים, בעוד שאויביו גוברים עליו.
איננו יכולים להמשיך ולהסתפק בקיום המצוות לבדן מבלי למלאותן בתוכנן הרוחני. עלינו להפסיק לעשות מתורתנו "קרדום לחפור בה". בעודנו מתפארים על ההידור הגשמי של המצוות, פוצע אותנו יצרנו ודוחק אותנו הרחק מן המטרה הנשגבת.
עלינו לפרוץ את כותלי הקטנות של הדת הגלותית, להעיז, לבקש ולהגיע להשגתו ית' בתכלית השלמות.
דברי הרב קוק
מי שחזה יחד עם הרב אשלג את בעיית הדת הגלותית בדורנו, היה הרב קוק זצ"ל. אף הוא התייחס רבות בכתביו לצורך להתקדם אל מימוש מטרתנו, אל ההשגה הרוחנית הנעלה. כך לדוגמא כותב הרב קוק באגרות א', קפז' - קפט'.
"לא תוכל לעד התורה להיות מצומצמת רק בחקר הלכה המעשית לבדה. החלק הרוחני שבתורה לכל רוחבו, עומקו והקפו מוכרח גם הוא למצוא מקום בישיבה... צד חידוש זה הוא מוכרח בדורנו... הדורש רפואה רוחנית... דרכים חדשים הננו חייבים לסלול, שהם הינם באמת הדרכים היותר ישנים, שבהם הלכו רבותינו הראשונים... ונוכל להיות בטוחים שלמסייע בזה יהיה מהקרואים הראשונים לקול העתיד לפוצץ בראשי ההרים: 'כל מי שיפעל עם אל יבוא ויטול שכרו' (ירושלמי שבת, פ"ו ה"ט)".
אמן כן יהי רצון.
