לחם או שעשועים

משבר הלחם האחרון העלה סוגייה מוסרית שקשה להתעלם ממנה: כיצד מדינה אשר אינה מוכנה לסבסד מוצרי יסוד בכל זאת מוצאת לנכון לתמוך בתיאטרון, קולנוע ומוסדות תרבות במיליארדים? תמיכה בתרבות הינה העברת כספים מהשכבות החלשות לשכבות המבוססות מכיון שרק שכבות אלה הולכות לתיאטרון, קונצרטים ומוזיאונים. "הזקנה במסדרון" כפי שכינה ברק את השכבות החלשות במערכת הבחירות של 1999 לא הולכת לקונצרטים וגם לא 'מסעודה משדרות'.

המילה סובסידיה הפכה עם השנים למילת גנאי. בשנות השמונים, היה עדיין הליכוד נאמן לעקרון חמשת הממים של ז'בוטינסקי. (למי שאינו יודע עיקרון זה אומר כי על המדינה לספק לאזרחיה חמישה מוצרים בסיסיים ללא קשר לרמת הכנסתם. מוצרים אלה הם: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא) ולכן ניתנו סובסידיות רבות למוצרי מזון אשר העיקו על תקציב המדינה.

מאז זרמו הרבה מים בנהרות, שרי אוצר ותוכניות כלכליות הלכו ובאו והסובסידיות נעלמו להן מתקציב המדינה. לעומתן ה'תמיכות' חיות ובועטות. תמיכה לתיאטרון 'הבימה' ול'קמארי' שד"א אף אחד אינו יכול להסביר מדוע עליהם לשבת על פיסות הנדל"ן היקרות במדינה. תמיכה לפילהרמונית, לפסלים, ציירים, קולנוע. כל אלה הן סובסידיות, אלא שבניגוד לסובסידיה על הלחם האחיד הממשלה משלמת סכום קבוע שאינו קשור למספר ההופעות בעוד שבסובסידית הלחם כל כיכר שנמכרת עולה למדינה סכום מסוים.

הסיבה שבשלה ממשיכה הממשלה לסבסד תרבות הינה הפחד מפני תגובת האמנים. בכל פעם שפוליטיקאי כלשהו העז לגעת בציפור נפשם הם הפסיקו הצגות בהן אותו פוליטיקאי נכח והשתמשו בכוחם הציבורי על-מנת להבאיש את שמו בציבור. צביעותם של אותם אמנים היא כה גדולה עד כי אם נשאל כל אחד מהם האם ראוי לתמוך בתרבות תורנית אני בטוח כי 100% ישיבו שלא. למעשה הצידוק היחיד לתמיכה בתרבות חילונית הינה התמיכה בתרבות התורנית וזהו תירוץ קלוש אם אתם שואלים אותי.

בכל פעם שמועלה הצעה לפגוע בתקציב התרבות מיד קמים האמנים ותומכיהם ומזהירים מהתמוטטות התרבות בארץ. האם לא הגיע הזמן, לאחר שהופרטו שירותי הבריאות, שירותי הרווחה ועוד מגוון שירותים בסיסיים להפריט גם את התרבות? האם 'הבימה' זכתה לתמיכה ממשלתית כאשר הוקמה בשנת 1917? אני בטוח שלא, ובכל זאת 'הבימה' שרדה ואף העלתה כמה הצגות מופת באותה התקופה.

הטיעון כאילו הכסף המגיע מהממשלה "משמש להאכלת שחקנים רעבים" הינו דמגוגי ושקרי. הכסף הזה משמש לתשלום ארנונה מפלצתית לעיריית ת"א (לא יקרה כלום אם התיאטראות יעברו לפריפריה) ולתשלום משכורות עתק לבכירים, השחקנים הזוטרים ממשיכים לרעוב ולכן מבחינתם דוקא עדיף שהכסף יופנה לסובסידיה ללחם.

ואולי, רק אולי, הסובסידיה ללחם תביא בעקבותיה סובסידיה לעוד כמה מצרכי יסוד כגון חלב, גבינה לבנה, ביצים ועוף קפוא. למעשה המדינה אפילו לא צריכה לסבסד מוצרים אלה, מספיק שתוותר על המע"מ שהיא גובה עליהם בדומה למה שקורה כיום עם הפירות והירקות. הפתרון שהתקבל בסופו של דבר לסוגיית הלחם גם על-ידי שס, לפיו מקבלי הבטחת הכנסה יקבלו תוספת לקיצבה, הינו לעג לרש.

רוב העניים בארץ הינם אנשים עובדים שאינם זכאים להבטחת הכנסה. אם בכל זאת זהו הפתרון אותו רוצה הממשלה ליישם, אדרבא, שתצמצם את המגבלות לזכאות להבטחת הכנסה ובכך תצרף אוכלוסיות נוספות למעגל מקבלי הקצבאות.

מה שניתן לומר בוודאות הינו ששס הוכיחה סופית כי היא אינה מייצגת את השכבות החלשות אלא רק את בני הישיבות, הם יקבלו תוספת לקיצבה בניגוד לאנשים העובדים קשה ומרויחים שכר מינימום.