אתמול יצאה מתחנת הרכבת של אנאפוליס, האקדמיה הימית של ארצות הברית, הרכבת לאושוויץ. הרכבת שמובילה אותנו תחת השער הגדול של "העבודה משחררת" אלא שהפעם יש שינוי. השער מעוטר בכתובת מברזל יצוק "השלום משחרר". תחנה ראשונה וושינגטון, תחנה סופית תאי המוות.
ואכן תהליך השלום משחרר. הוא משחרר את אולמרט מאימת מתן הדין על פרשיות השחיתות. הוא משחרר את הכנסת מן החובה להגן את עם ישראל מפני האנטישמיות של ממשלתו, הוא משחרר את חרצובות לשונם של אנשי התקשורת האנטישמית, והוא משחרר את צה"ל מחובתו להגן על מדינת היהודים שכן היא כבר שינתה את שמה למחנה מעבר בירקנאו, מחנה המוות אושוויץ.
ולא אני, איש מפלגת התקווה, איש הציונות הקיצונית, אומר זאת. אמר זאת אבא אבן, שכינה את גבולות החלוקה 1949 גבולות אושוויץ. אמר זאת יצחק רבין אשר קבע כי מדינה פלשתינית תיבנה רק על חורבות מדינת ישראל (אמירה שהליגה הערבית סומכת את שתי ידיה עליה גם היום). אמר זאת מנחם בגין, כאשר קבע כי מדינה פלשתינית היא תחילת הסוף של המדינה היהודית. אם דברי יצחק רבין ומנחם בגין ואבא אבן אינם מקובלים על הציבור הישראלי, ודברי עבד-רבו דרך שופרו ביילין הם המקובלים, הרי שבאמת מקומו הטבעי של העם בישראל הוא על הרכבת לאושוויץ.
הדבר מזכיר לי את האם שקיבלה בשורת איוב: לילד יש לוקמיה. הרופא מסביר את מהלך הטיפול, את תופעות הלוואי, את הסכנות, ומבקש רשות להמשיך. האם אומרת, לא רוצה את הטיפול. תעשה משהו אחר, ללא תופעות לוואי, ללא כאבים, ללא נשירת שערות, משהו של ללכת עם ולהרגיש בלי. אין, אומר הרופא, כל דבר אחר שנעשה יהיה פחות מן המיטב, בחרתי את הפרוטוקול הכי טוב שיש בעולם, והוא, מה לעשות, כולל גם כאבים. אם כך אינני רוצה, אומרת אמא. אבל הוא ימות, מזדעק הרופא ההמום. אז ימות, עונה לו אמא, אבל לפחות שימות עם השערות על הראש.
במצב כזה יכול ללכת הרופא לבית המשפט ולדרוש את הוצאת הילד מחזקת אמו. הילד הזה ששמו מדינת ישראל, מחלתו היא מדינה פלשתינית, אמא שלו היא הכנסת, ואבא שלו היא ממשלת ישראל, הוריו מעדיפים שימות עם השערות על הראש. עליכם, אזרחי מדינת ישראל מוטלת החובה להוציא את הילד הזה מחזקתם של ההורים שדעתם נתבלעה, ולמנות לו אפוטרופוס שיוריד אותו מן הרכבת לאושביץ, שיתן לו את הטיפול המתאים למחלתו, כדי שלא תהיה סופנית.
