גיבור ממלכת הסוד במצולות הים

כל מי שקרא בילדותו את ספרי המדע הבדיוני וההרפתקאות של ז'ול ורן זוכר היטב את קפטן נמו האגדי, קברניט הצוללת המסתורית "נאוטילוס", שעמדה במרכז הסיפור "20 אלף מייל מתחת למים". אולם רק מי שמתמצא בתולדות הימאות מכיר את השם אדמירל היימן ריקובר מצי ארה"ב, אבי הצוללת האטומית הראשונה בעולם, שהושקה ב-1954 וגם היא נקראה "נאוטילוס" על-שמה של הצוללת הבדיונית של קפטן נמו. באותם ימים רחוקים, כעשר שנים בלבד לאחר הפעם הראשונה בתולדות האנושות שבה נעשה שימוש בנשק גרעיני, בהירושימה ובנגסאקי, נתפסה הצוללת הגרעינית בעיני הציבור כאגדה בלתי מתקבלת על הדעת שהתממשה.

הצוללת המופלאה הזו יכלה לשייט ביַמי העולם חודשים רבים מבלי לצוף על פני המים, היא חצתה את התהומות החשוכים שמתחת לקרחוני הקוטב הצפוני והפכה להיות אחד מכלי המלחמה החשובים ביותר בהפעלת אסטרטגיית "המהלומה השנייה" שפיתחה ארה"ב במסגרת "מאזן האימה" שלה מול ברה"מ. הצוללת הגרעינית נחשבת, גם בימינו, לאחד הרעיונות המדעיים היצירתיים ביותר ששינו את פני שדות המערכה ואת מאזן הכוחות הבין-מעצמתי במאה העשרים, בדיוק כמו פצצת האטום ופצצת המימן. וכשם שמכירים אותה כך מכיר העולם גם את תרומתם רבת החשיבות של מדעני-צמרת יהודים לפריצת הדרך המדעית אל "העולם החדש" האטומי. עם זאת רק מתי-מעט יודעים כי גם את יכולת ההנעה האטומית של צוללות גרעיניות פיתח מדען יהודי: פרופסור אלווין רדקובסקי, שאת שלושים שנות חייו האחרונות עשה בישראל.

אלווין רדקובסקי נולד למשפחה יהודית-דתית ב-1915 בעיירה אליבזת בניו-גרסי. בשנת 1935 סיים את לימודי ההנדסה בקולג' העירוני של ניו-יורק. לימודי ההנדסה האלה רק עוררו את החקרנות האינטלקטואליות יוצאת הדופן שלו. הוא הבין כי עליו להמשיך ללמוד כדי שיוכל למצוא תשובות לכל השאלות שהעסיקו את מוחו האנליטי. כבר מגיל צעיר אהב אלווין שני תחומים שהובילו אותו במסלולי מחקר מקבילים. האחד - התלמוד. השני - המקצועות הריאליים. בעיקר נמשך אל התעלומות המסתוריות של עולם הפיסיקה. לימים, לאחר שעשה עלייה לישראל ב-1972, הסביר אלווין כך את משיכתו לתלמוד: "אין הכשרה טובה יותר למדען מלימוד התלמוד. הגישה של חכמי התלמוד היא מאוד מדעית. הם השתמשו בעקרונות מדעיים של חשיבה ופתרון בעיות. אני סבור שבראש ובראשונה חייב המדען לדעת להציג את השאלות הנכונות, ומבחינה זאת אין כתלמוד המלא שאלות וקושיות".

תעלומות הבריאה

הסקרנות הטבעית למצוא תשובות לתעלומות הבריאה הוליכה את אלווין הצעיר, בדרך הטבע, ללימודים מתקדמים יותר. המקום הטוב ביותר שיכול היה למצוא כדי להעשיר את הידע שלו היה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון הקרובה למקום מגוריו החדש בסילבר ספרינג ליד הבירה וושינגטון, שם לימד אחד המדענים החשובים בעולם: פרופ' אדוארד טלר, אבי פצצת המימן, היהודי כמובן. את תואר המאסטר שלו עשה אלווין תחת הנחייתו של טלר. את תואר הדוקטור עשה תחת הנחייתו של פיסיקאי נודע אחר, פרופ' קרל הרצפלד, גם הוא יהודי, באוניברסיטה הקתולית של אמריקה, שגם היא ממוקמת בוושינגטון. ועם מורים כאלה לא היה זה פלא שאלווין הצטיין מאד בכל אשר עשה. עם תואר דוקטור בפיסיקה בכיסו, כשהתמחותו באספקטים ההנדסיים של הפיסיקה הגרעינית, התפנה אלווין להקים משפחה. הוא נשא לאישה את אנט אייזנברג, ויחד הביאו לעולם את בתם גילה.

בניית הכור של "נאוטילוס"

את הקריירה העשירה והייחודית שלו התחיל אלווין בתחום שבאותם ימים היה חדש ומיוחד. הוא מונה למדען ההנדסי הראשי של מעבדת חיל הים האמריקני שעסקה במחקר ההנעה הגרעינית של כלי שיט, מעבדה שהייתה משולבת לצי ולוועדה לאנרגיה אטומית. במעבדה זו גילה אותו ואת כישרונותיו האדמירל היימן ריקובר. הידע התיאורטי, התואר ההנדסי, והראש החקרן הובילו את אלווין אל העולם החדש והמופלא של מיזעור כורים גרעיניים. אם ריקובר היה "הפרויקטר" אלווין היה הממציא שהצליח לממש, הלכה למעשה, את המחשבות של ריקובר.

ב-1950 מונה אלווין לתפקיד המדען הראשי של המשרד להנעה גרעינית של כלי שיט. זה היה התואר. בפועל עסק אלווין - עם הצוות המקצועי שלו - בבניית הכור של הצוללת הגרעינית הראשונה "נאוטילוס" שהושקה ב-1954.

הרעל הניתן לבעירה

העיקרון הפיסיקלי שאותו פיתח אלווין ושעל פיו פעל הכור הייחודי של הצוללת נקרא "הרעל הניתן לבעירה". (burnable poison) על-פי עיקרון זה ניתן להגדיל מאד את כמות הדלק הגרעיני הניתנת להטענה בכור הממוזער ולהבטיח את התנאים האופטימאליים לפעילות רציפה ובטוחה של הכור. הכור הממוזער שפיתח אלווין לא הותקן רק בצוללות.

גם נושאות המטוסים הגרעיניות האמריקניות משתמשות בכור החלוצי של אלווין. במהלך שירותו זכה אלווין לא רק להצלחה מדעית-טכנולוגית יוצאת דופן אלא גם לתהילה בעולם המדעי. הוא מונה לחבר באקדמיה הלאומית להנדסה בארה"ב, וכעמית בחברה האמריקנית למדעי הגרעין. הוא גם זכה למדליה אמריקנית חשובה ביותר על "תרומתו יוצאת הדופן בפיתוח המערכות ההנדסיות של ההנעה הגרעינית" ולעיטורים מכובדים מטעם מזכיר הימייה בארה"ב.

לשנה הבאה בירושלים

כמו כל יהודי דתי, נהג אלווין הצעיר להשתמש במילות הכיסופים של מי שחי בגולה - "לשנה הבאה בירושלים". אמירה זו לא הייתה בעיני אלווין רק דברים מהפה לחוץ. וכך, בשיא הקריירה האמריקנית שלו, גברו געגועיו של אלווין למולדתו הרוחנית - ישראל - והוא החליט "לעשות עלייה". בשנת 1972 הגיע לישראל עם אשתו ובתו, השתכן בשכונת רמת חן ברמת גן ופתח בקריירה מדעית-מחקרית-יישומית חדשה, שעד היום, גם לאחר מותו, רב בה הנסתר על הנגלה. רק מעטים בישראל ידעו מיהו פרופסור אלווין רדקובסקי, חובש הכיפה השחורה, שברח מן התקשורת כמו מאש והפך ל"גיבור הדממה והסתר". אך עובדה זו לא הפריעה לקידומו ולמחקריו החדשים והחסויים. פרופסור רדקובסקי מונה מיד עם עלייתו, כפי שתוכנן מראש, לפרופסור בשתי אוניברסיטות במקביל: אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון.

כורים באמצעות אורניום

באותם ימים נשאלה השאלה בחוגי המדע בישראל מה למדען הגרעין בעל השם העולמי ולאוניברסיטת בן-גוריון שהייתה אז ממש בחיתוליה. התשובה לשאלה זו הסתתרה בממלכת הסוד. קרבתה של אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע לקריה למחקר מדעי בדימונה הייתה המפתח.

אלווין היה אומנם "שייך" לאוניברסיטה - ואכן הוא עסק בהוראת הנדסה גרעינית - אך את רוב זמנו הקדיש למחקריו בכור בדימונה. אחד המחקרים החשובים ביותר שבהם עסק אלווין היה הפעלת כורים גרעיניים באמצעות יסוד הקרוי "תוריום" במקום באורניום. על-פי העקרונות שפיתח אלווין, הסתבר כי הפעלת כורים גרעיניים באמצעות תוריום היא הרבה יותר בטוחה, הרבה יותר "נקייה" מגורמים רדיואקטיביים. והעיקר - מבחינתו של אלווין - בכור המופעל ב"תוריום" ניתן להפיק רק מעט מאד חומרים רדיואקטיביים, כמו פלוטוניום, הדרושים לייצור נשק גרעיני. יתרון נוסף: השימוש בתוריום יכול להוזיל בשיעור של כ-30-20 אחוזים את עלויות הייצור של אנרגיה גרעינית.

לימים, כאשר הסביר אלווין את החשיבות שבשימוש בתוריום בכורים גרעיניים, אמר דברים שהייתה בהם מעין נבואה. "אם לא נשים קץ לשימוש בכורים גרעיניים המופעלים באורניום, אנו עלולים למצוא את עצמנו ניצבים נוכח טרור גרעיני". את האזהרה הזו השמיע פרופ' רדקובסקי גם בכינוס מדעי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית שהתקיים בווינה ב-1997 שם הציג את עקרונות השימוש בתוריום בכורים גרעיניים. רדקובסקי הבהיר כך: "מדינות מערביות המבקשות לעודד שימוש באנרגיה גרעינית בעולם, חייבות לשנות את המדיניות של מכירת כורים רגילים ולקבוע כי לא ימכרו כורים כאלה, או ידע להקמת כורים כאלה, למדינות "שודדות" ((Bandit כדוגמת אירן, עירק, סוריה ולוב". זאת - הסביר רדקובסקי - כדי למנוע את האפשרות שתחת מסווה הסיסמה "כורים גרעיניים לצרכי שלום" יעבירו "מדינות הליסטים" האלה את ייצור האנרגיה לנתיב החמור של ייצור נשק גרעיני.

עד כמה צדק אלווין ועד כמה באמת גדולה הסכנה הטמונה בכורים גרעיניים המפיקים פלוטוניום, ניתן להבין על-פי הנתונים הסטטיסיטיים הבאים: בעולם פועלים כ-400 כורים מסחריים המקוררים במים רגילים והם מפיקים מדי שנה כ-70 טונות פלוטוניום. כ-6 ק"ג פלוטוניום בלבד דרושים לייצור פצצת אטום אחת.

ממלכת הסוד והסתר

את רוב שנות מחקריו בישראל הקדיש אלווין לתחום הכורים הגרעיניים המופעלים בתוריום ואף יזם וייסד חברה עסקית בשם "כוח התוריום" (Thorium power) שבה כיהן כחבר מועצת המנהלים עד מותו בגיל 87 ב-17 בפברואר 2002.

שלושים שנה מתוך חייו הבוגרים עשה אלווין רדקובסקי בישראל. ככל הידוע הקדיש את רוב זמנו ומאמציו האינטלטקטואליים לנושא השימוש בתוריום בכורים גרעיניים. אך בהיותו מדען סקרן וחקרן, בעל גישה חופשית לכל סודות הקריה למחקר גרעיני בדימונה, ובעיקר כיוון שהיה תלמידו המוכשר של פרופסור אדוארד טלר, סביר להניח כי אלווין לא הניח שאלות-מדעיות אחרות בתחום הגרעין מבלי שניסה למצוא להן תשובות ראויות. ברור כי כל מחקריו בתחומים אלה היו ונותרו בממלכת הסוד והסתר. עם זאת, כל מי שהכיר את המיגוון של תחומי פעילותו, עיסוקו ועניינו המדעי, יכול להניח במידה רבה של סבירות כי מיזעור כורים גרעיניים מוליך, בדרך הטבע המדעית, גם למיזעור בתחומים נוספים. למשל: מיזעור ראשי-חץ להרכבה בטילים בליסטיים, אשר לדברי מקורות זרים, מצויים בידי ישראל, כולל בצוללות מדגם "דולפין", ששלוש מהן כבר מבצעיות בחיל הים הישראלי.