צללים בחג האורים

חג החנוכה הוא, כידוע לכל, גם חג האורים. חג שכולו שמחה על נצחון המכבים (לא רק של תל אביב בכדורסל) על היוונים, חג שבו מטבע אופיו והגדרתו רצוי להבליט את המשמח והחיובי על פני הרע והשלילי.

כנגד מה אני אומר דברים אלה?

כמה ימים לפני הדלקת נר ראשון של חנוכה התקיים בתל אביב טקס הענקת פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר. כמנחה האירוע, פתחתי בדברים על ענייני דיומא הלא מרנינים. "השמחה על הטקס מהולה בעצב ובדאגה" - ציינתי. המשכתי ופירטתי:

עצב ודאגה - על המשך ירי הטילים והמרגמות לעבר שדרות ויישובי מערב הנגב, ועל ההתחמשות הגוברת של אירגוני הטרור ברצועת עזה וביו"ש.

עצב ודאגה - על האיומים המפורשים להשמדת ישראל העולים באירן ובדמשק, בעזה וברמאללה, ועל ההסתה האנטישמית הארסית הגוברת בעולם הערבי וגם במערב.

עצב ודאגה - על שחיילינו החטופים והנעדרים טרם שבו לבתיהם ולמשפחותיהם.

עצב ודאגה - על הדיבורים מצידנו בדבר ויתורים בירושלים ובגולן, הורדת יישובים, הקפאת בנייה, על כשל ההסברה, על מסע ההפחדה העצמית, על הפצת תחושות תבוסתניות.

עצב ודאגה - על מערכת החינוך הקורסת, על שביתות ומאבקי הורדת ידיים בין הממשלה והעובדים-המורים, על הזנחת בעיות חברתיות וחינוכיות, הפקרת הקשישים, החלשים וניצולי השואה, ועל האלימות הגוברת.

סיימתי ואמרתי, כי לנוכח חולשת ההנהגה ומחדליה בטיפול בבעיות הבוערות, אולי האיש שעל שמו ניתן הפרס, זאב ז'בוטינסקי, אבי המחנה הלאומי בימינו, מתהפך בקברו בהר הרצל.

למחרת הטקס העיר לי ידיד שנכח באירוע החגיגי, שמא לא הגזמתי בדברי השליליים, ומדוע לא מצאתי לנכון להשמיע גם דברים חיובים. "האם הכל שלילי במדינה? אין הישגים, אין התקדמות?" - שאל-התריס.

האמת, הוא צודק. בשנת הששים למדינה אי אפשר שלא לומר הלל על דרך החתחתים שעברנו ואשר לא מנעה מאיתנו להגיע להישגים מופלאים, הגם שבמחיר כבד. אפשר אפילו להניח, שאילו היה זאב ז'בוטינסקי יכול לפקוח עיניו, גם הוא היה מתפעל מן ההישגים של המדינה, שלמען הקמתה הקדיש כל ימיו.

הוא היה רואה מדינה ריבונית (אמנם רק על חלק מארץ-ישראל), עם שבעה מיליון אזרחים אשר 80 אחוז מהם יהודים, דמוקרטיה, צבא, משטרה, ממשלה, התיישבות, אוניברסיטות, בתי ספר, עלייה, מדע, תרבות, תקשורת מגוונת ותוססת. הוא היה נהנה, למשל, לקרוא ביום שישי, כי ישראל הקטנה היא מעצמה צבאית-טכנולוגית, שפיתחה את המרל"ט (מסוק רפואי ללא טייס), את הרל"ן (רכב ללא נהג) ואת הכשב"מ (כלי שיט בלתי מאויש).

כברת דרך עצומה עבר העם היהודי מאז שנת 1940, שנת מותו של ז'בוטינסקי, דרך רבת החתחתים משואה לתקומה, מתקומה לבנייה ומבנייה להתעצמות. האם זו סיבה לנוח על זרי הדפנה ולטמון את הראש בחול לנוכח הכשלים ההנהגתיים, במיוחד בשנים האחרונות, ולא להתריע בפני טעויות והטעיות, חולשות ונסיגות?

ישנם קשיים מיוחדים של מדינה יהודית, בודדת ומבודדת, שמסיתים בגלוי להשמדתה ופועלים ללא הרף להכות בה ולפגוע באזרחיה. על הקשיים הללו ניתן להתגבר - כפי שהוכח בששת העשורים הראשונים לקיומנו העצמאי.

גורלנו ועתידנו נתונים בידינו - יותר מאשר בידי מבקשי רעתנו. תפקודנו נגד האיומים החיצוניים הוא שיחרוץ, אם ישראל תשרוד אם לאו. לדאבון הלב, הצללים, הכשלים, שאנו מביאים על עצמנו במו ידינו - גוברים על האורות וההישגים, שאף הם מבית היוצר שלנו.

אילו נהיה יותר מאוחדים סביב המטרה הציונית הגדולה, חדורי רוח לאומית, נכונים יותר לתרום לעם ולמדינה, סובלנים יותר איש כלפי זולתו, מתנדבים ולא משתמטים - כי אז הרבה מן הקשיים יתמעטו וייחלשו.

נכון לעכשיו, אנו רחוקים מלהיות אור לגויים ואפילו לא אור לעצמנו. ולכן, עם כל התמיהה של ידידי למשמע דברי בערב החגיגי, חשתי כי צריך שדברי הביקורת על המתרחש בתוכנו ייאמרו - גם במעמד שכולו שמחה ואפילו בסמוך לחג האורים.