הידעת כי:
- ביוון הקדומה טיפלו בפצע באמצעות יין;
- באמריקה הצפונית ובאפריקה פצעים טופלו על-ידי שתן טרי;
- בתקופת הרנסנס חבשו פצעים על-ידי לחץ מקומי ומריחת חלמונים מעורבים בשמן ורדים וטרפנטין.
עוד משחר ההיסטוריה חיפש האדם מזור למכאוביו ופצעיו. פצע היווה איום על החיים עצמם, עקב היותו פתח לזיהומים שיכולים לחדור לגוף באין מפריע. אנשים האמינו כי התרופה תגיע מסביבתם הטבעית בדיוק כפי שהפציעה קרתה, עקב המגע עם סביבתם הקרובה.
במהלך ההיסטוריה, בוץ ועלים היו החומרים הראשונים ששימשו לכיסוי הפצע ולעצירת הדימום. סיבים מירקות שימשו כחוטי תפירה בשבטים מאפריקה הדרומית. בבבל ב-2250 לפני הספירה, הוסיפו שמן שומשום לחבישת פצעים על-מנת למנוע שגשוג חיידקים ריפוי.
בחבישת פצע היו 3 מטרות עיקריות:
- הוספת חבישה להגנת הפצע מפגיעה נוספת;
בתקופת הפרעונים במצרים, הבד היה מושרה בגומי ושרף, שמנע, מחד, שגשוג חיידקים בגופות החנוטים, ומאידך יצר חבישה סופגת ועמידה לקיבוע גפיים פגועים (1,500 שנה לפנה"ס). הרעיון בשימוש בשרף היה שמה שנוזל מעץ פצוע יכול לרפא אדם פצוע.
מאוחר יותר, ביוון הקדומה (400 לפנה"ס) הפך היפוקרטס את הריפוי, מאומנות מסתורית למדע. הוא המליץ לרחוץ פצעים במים פושרים, אלא אם כן הפצע היה נגוע באופן בולט, ואז המליץ לרוחצו ביין מדולל או במי ים. היפוקרטס היה זה שהניח את הבסיס להבחנה בין פצע טרי לפצע כרוני שלא נרפא, וכן הדגיש את חשיבותה של הקלת הלחץ מאזור הפצע.
במאה הראשונה לספירה, הצבא הרומאי פיתח בתי חולים, שם טופלו פצועים מהקרבות בחבישות ספוגיות טבולות בחומץ. לעצירת דימום היו צורבים את הפצע עם להב חם. שיטת זו שימשה עוד מאות שנים לאחר-מכן. את קצות הפצע תפרו בצמר, ואם נוצרה צלקת בולטת, הניחו עליה משחת חלודה.
בצפון אפריקה ובספרד, אלכימאים ערביים יצרו מערכת חדשה של סמי מרפא מדוייקים, מרוכזים ומזוקקים, כולל משחות כספית למחלות עור.
אבני דרך בטיפול בפצעים
במאה ה-15 באמריקה הצפונית ובאפריקה, תועדו שיטות טיפול הגיוניות של האינדיאנים והאצטקים:
- לשבר שלא התאחה הוסיפו ענף מעץ אשוח לתוך מח העצם;
- פצעים טופלו על-ידי שתן טרי, ודימום עצרו על-ידי שימוש במיץ של צמח שהשפעתו המוסטטית.
בתקופת הרנסאנס כבר השתמשו באבק שריפה, שגרם לריסוק עצמות, קריעת כלי דם ותסחיפי רקמות, זיהומים גדולים ומוות. כדי למנוע זיהום, היו צורבים את הפצעים בשמן סמבוק רותח. ב-1537 אזל השמן לאמברואז פארה, והוא נאלץ לחבוש את הפצעים על-ידי לחץ מקומי ומריחת חלמונים מעורבים בשמן ורדים וטרפנטין. משפט מפורסם שלו היה "אני חובש את הפצעים ואלוהים מרפא אותם".
במאה ה-20, באמצע מלחמת העולם ה-1, נולדו שיטות טיפול חדשות בפצעים, כמו ניקוי בתמיסת מלח מרוכזת, יוד והיפוכלוריט, וכן בוצעו ניתוחים פלסטיים להשתלת עור.
ב-1930 גילה אורטופד את התועלת שבשימוש ברימות להסרת רקמות נקרוטיות מפצעים, אך כשרצה לפתח את השיטה, נכנסה האנטיביוטיקה לשימוש, והשיטה נזנחה לטובת טיפול מקומי וכללי בסולפא.
ב-1962 הוכיח ד"ר ג'ורג' וינטר, בעבודה על חזירים, כי פצעים נרפאים מהר יותר בסביבה לחה, זו היתה פריצת דרך לפיתוח חבישות מתקדמות השומרות על סביבת ריפוי לחה, בהן משתמשים עד היום.
ב-1998 מתמקד המחקר ברמה התאית, בפקטורי גדילה ובאנזימים הורסי חלבון. מתפתחים טיפולים בחמצן, בלחץ, בואקום ושיטות נוספות.
בשנת 2000 תובע פרופ' גארי סיבלד את המושג "הכנת מיטת הפצע" כפראדיגמה העוסקת בתופעות שבמיטת הפצע, ודורשת התייחסות על-ידי טיפול מקומי.
כיום קיימים בשוק כ-2,000 סוגי מוצרים לטיפול בפצעים, והמספר הולך וגדל מיום ליום.
