במאמר שפרסם בידיעות אחרונות (02.12.2007) ובראיונות שהעניק לתקשורת, הציג ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, האלוף (מיל.) גיורא איילנד, תפיסה חדשה המצדדת בהכרה ישראלית דה פקטו בשלטון החמאס ברצועת עזה על-מנת להגיע עמו להפסקת אש. שרים בכירים בממשלה מצדדים בעמדה זו.
לטענת איילנד, ישראל ו"הישות העוינת" שבשליטת החמאס יכולות להגיע להסדרת היחסים ביניהן באופן אשר יכלול הפסקה הדדית של פעולות האיבה, פיקוח על ציר פילדלפי וחילופי אסירים. לדבריו, שלטון החמאס עשוי בהחלט לקבל את "ההחלטה הנכונה" ולהסכים להסדר בנושאים אלה, אם ישראל תיצור הרתעה ותציג אלטרנטיבה חמורה יותר, במסגרתה "לא רק תתקוף משגרי קסאמים בודדים, אלא תעשה פעולה רחבה מהאוויר, תתקוף מוסדות שלטון בעזה, תבצע סיכול ממוקד נגד ההנהגה ותפסיק לחלוטין את אספקת הדלק והחשמל".
עם זאת, איילנד אינו רואה בפעולה צבאית ישראלית כפתרון המועדף. "המשמעויות והמחירים של יציאה למבצע צבאי גדול עלולים להיות גבוהים", הוא מזהיר, ומוסיף כי הדבר אף עשוי להשפיע לרעה על המשא-ומתן המדיני, מאחר שאבו מאזן ייתפס כמשתף פעולה עם ישראל. "למבצע כזה יודעים איך נכנסים, אך לא איך יוצאים", אומר איילנד.
תפיסתו של איילנד מבוססת בעיקרה על הנחת יסוד לפיה מצוקתה האסטרטגית של ישראל לנוכח מיליציות החמאס, שהשתלטו בהפיכה צבאית על רצועת עזה, גדולה עד כדי כך שעליה לחדש את כוח ההרתעה שלה מולן. הטיעונים שמעלה איילנד בעניין זה תמוהים ונראים כסותרים זה את זה. הקביעה המשתמעת לפיה האופציה הצבאית אינה קיימת הלכה למעשה עבור ישראל אינה מחזקת, בלשון המעטה, את יסוד ההרתעה מפני צה"ל, אותו מבקש איילנד לקבע בתודעת החמאס. מדוע שמנהיגי החמאס יאמינו בכנות האיום הצבאי של ישראל, כפי שמציע איילנד, אם מלכתחילה הוא נתפס כאופציה הגרועה ביותר, ממנה צריכה ממשלת ישראל להימנע?
יתרה מכך, במבט היסטורי, מדיניות האיומים הישראלית הוכיחה עצמה בעיני הנהגת החמאס כריקה מכל תוכן. לאחר אישור הסכמי הביניים, הבהירו מדינאים בישראל כי מעתה יש "ישות פלשתינית אחראית", אך במידה ויימשך הטרור, לישראל תהיה הלגיטימציה לפעול צבאית לסילוק "מנהיגות תוניס". המנגינה הזו חזרה על עצמה בשבע שנות אינתיפאדת אל-אקצה ולפני ההינתקות החד-צדדית מרצועת עזה וצפון השומרון באוגוסט 2005. המסר המרתיע של ההנהגה המדינית והצבאית בישראל, לפיו המשך הפיגועים לאחר ההינתקות יביא לתגובה קשה של צה"ל ולניתוק אספקת חשמל ומים, הושם ללעג בשאון הבלתי נפסק של נפילות רקטות הקסאם.
לא ברור על אלו מקורות מסתמך איילנד בהערכתו כי מול האיום הישראלי "החדש", יסכים משטר החמאס להפסקת אש הדדית, אשר לפרטיה הוא נמנע מלהתייחס. מדבריו משתמע שבתמורה להפסקת הפעילות הצבאית הישראלית ברצועת עזה ושחרור אסירים במסגרת עסקה להחזרת החייל החטוף גלעד שליט, תסכים הנהגת החמאס לנצור את האש ותחדל מתקיפת הישובים הישראלים ומהניסיונות היומיומיים לפגוע בעמדות ובסיורי צה"ל על גבול רצועת עזה.
מלבד הדרישה לשחרור אסירים ולהפסקת בניית גדר הביטחון וההתנחלויות בגדה המערבית ובירושלים, החמאס מציב תנאי מהותי נוסף להפסקת אש זמנית ("הודנה") הדדית עם ישראל, ממנו בוחר איילנד להתעלם: הפסקת הפעילות הצבאית הישראלית בשטחי הגדה ורצועת עזה. פעילות זו כוללת בתוכה כניסה לשטחי הרשות הפלשתינית, סיכול ממוקד של טרוריסטים, מעצר חשודים בטרור, פרוק תשתיות טרור וכיוצא באלה. בנוסף, יש לזכור כי בכירי החמאס כבר חזרו והבהירו שהפרת ה"הודנה" על-ידי ישראל תעניק לארגון את הלגיטימציה לפעולות תגמול.
ביסוד עמדתו של איילנד עומדות שתי הנחות סמויות: הראשונה, הנהגת החמאס תהיה מוכנה לסגת מתנאיה ל"הודנה". מאחר ואין כל סימן שכך יקרה, הנחה זו אינה סבירה. הנחה שנייה היא שלישראל כדאי לקבל את חבילת תנאי החמאס ל"הודנה". גם הנחה זו נעדרת הגיון ועומדת בסתירה מוחלטת לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.
תמוהה עוד יותר היא הערכתו של איילנד בדבר נכונות אפשרית של החמאס להסכים לפיקוח על ציר פילדלפי. גם בנקודה זו, הוא בוחר שלא להסביר מה יהיה האינטרס של הנהגת החמאס למנוע הברחות נשק לרצועת עזה. אותה הנהגה רואה הרי ערך עליון במערכת המנהרות, המהווה חלק מתפיסת הג'יהאד לשחרור פלשתין ומאפשרת פיתוח כושר הרתעה מול ישראל.
לסיכום, תפיסת ה"הודנה" של איילנד משדרת חולשה ואובדן אמונה ביכולת של צה"ל להשיג הכרעה צבאית ברצועת עזה. בצד הערבי עשויים הדברים לקבל פרשנות מרחיקת לכת עוד יותר, עד כדי הטלת ספק בכושר ההכרעה של צה"ל בהתמודדות עם קואליציה צבאית ערבית.
