מערכת היחסים בין יעקב לבנו יוסף היא מערכת טעונה ולא נעמוד על זה כאן. אולי גם לנושא זה יגיע הזמן מתישהו. בינתיים נזכיר מה שכתבנו בעבר, כי בפרשה שלנו יעקב מעביר ליוסף את שרביט ההנהגה וכמו בדרך אגב הוא גם מעניק לו חלק כפול בארץ. הוא "מאמץ" לעצמו את שני בני יוסף, כך שבחלוקה העתידית של הארץ לשבטים, יוסף יקבל שני חלקים באמצעות שני בניו. (פרק מח): [ה] וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי. הדברים נאמרים כאשר יעקב שוכב על ערש דווי ולכולם ברור שזוהי שיחת פרידה. כאן מוצא יעקב לנכון להתנצל בפני יוסף על שקבר את אמו אי שם בדרך ולא הביאה לקבורה במערת המכפלה:

[ז] וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם. חז"ל מאירים את עינינו בהסבר שנתן יעקב ליוסף; רחל נקברה על אם הדרך, כדי שיהודים יוכלו להתפלל על קברה בכל עת שיצטרכו, והיא תהיה זמינה לבקש עבורם בשמים, שתפילתם תיענה. [ח] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה. [ט] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹקִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. זה היה לאחר שכבר "אימץ" אותם והבטיח ליוסף כי כל אחד מהם יקבל נחלה בארץ. כעת נשאר לברך אותם אישית, בטרם יברך יעקב את שנים עשר בניו בברכת הפרידה.

[יג] וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. [יד] וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. מהלך זה נראה ליוסף מוזר ביותר, אבל הוא איחר להגיב, ובינתיים יעקב מברך את יוסף כאשר ידיו משוכלות על ראשי נכדיו: [טו] וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. [טז] הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וכאן אנחנו מגיעים למה שיכול להתפרש כמחלוקת אודות הבסיס החינוכי, אודות הדרך הנכונה בחינוך:

[יז] וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. [יח] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. [יט] וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. [כ] וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. מה חשב יוסף כאשר לכאורה העז פניו אל מול אביו? האם לא סמך על אביו הצדיק שהוא יודע מה שהוא עושה? ומה ענה לו אביו? הרי אם אפרים צפוי לגדול יותר ממנשה, ההיגיון אומר שצריכים לברך את מנשה שיגדל גם הוא כאחיו.

ובכן, מנשה נקרא כך (בראשית מ"א נ"א-ב) כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹקִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי. ואילו אפרים נקרא כך כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. כלומר, הראשון נקרא על שם העבר בעוד השני נקרא על שם ההווה (והעתיד). יוסף סבור שיש למקד המבט (יד ימין) בעבר, מנשה, ואז ההווה והעתיד יסתדרו ממילא. יעקב מנחה אותו אחרת; התכלית היא בהווה, אפרים, הִפְרַנִי אֱלֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי. זו השליחות של יהודי בעולם הזה, להפוך את העולם המעלים על האלוקות המהווה אותו, לדירה לו יתברך. את זה אפשר לעשות רק כאשר יהודי חי בעולם הזה ופועל בו בכל כוחו ובהצלחה מופלגה, אפרים, בעוד הוא אינו שוכח לרגע את בית אביו, המקום ממנו בא, מנשה.

עמדנו בעבר על כך שהדרך של יוסף, מתאימה ליוסף ולצדיקים כיוצא בו אבל אינה מתאימה לכל אחד. וזה מה שיעקב מבהיר ליוסף ולנו בשיכול ידיו על ראשיהם של אפרים ומנשה. אלא שבין בקו של יוסף ובין בקו של יעקב, ההתייחסות לאלוקים תופסת מקום מרכזי, שכן שניהם יודעים שבלעדיו אין כלום. עבורם, להתנתק מאלוקים זה להתנתק מהחיים. וגם אם נדמה שממשיכים לחיות, זה רק תוצאה מהשראה שנותרה מן החיות האמיתית. ואצלנו, הניסיון לחנך תוך ניתוק מודע ומכוון מן העבר, הוא הגורם לכך שהעתיד שלנו מעורפל ביותר. שכן מי שמתנתק מעברו התרבותי, במוקדם או במאוחר יאבד גם את עתידו הפיזי. והמסקנה: לא שיפור תנאים למורים ולתלמידים יפתור את הבעיה החינוכית. רק חזרה לשורשים היהודיים. וכאשר נשוב לשורשים היהודיים שלנו, אין ספק שיהיה טוב לכל היהודים.