חרדתם הבלתי מוסתרת של מנהיגי ישראל מהנעת תהליך השלום עם סוריה היא בלתי מובנת בעליל ועלולה להביא, חלילה, לטרגדיית ”יום כיפור" שנייה.
דווקא בשאר אסד, השליט המוצג כ"אפרורי", חלש ולא רלוונטי, הוא שמכריז חדשות לבקרים על שאיפתה של סוריה בשלום. בראיונות לכלי התקשורת העולמיים, הוא אינו מחמיץ הזדמנות להצהיר שניתן להגיע לשלום עם ישראל תוך שבועות ספורים (לדבריו, שמונים אחוז מהמשא-ומתן הושלמו). בה בעת אינו חדל לבחוש בזירה הפנימית בלבנון ובכך מנציח בה חוסר יציבות פוליטית וחברתית מתמדת. אך האם בשל כך עלינו להתעלם מהצהרותיו?
אביו חאפז אסד, ניסה לפתור את בעיית רמת הגולן לפני מותו. במרס 2000 נפגש עם הנשיא ביל קלינטון בז'נבה כדי לקדם פיתרון מדיני בסוגייה. בנו יורשו- בשאר אסד - הכריז כבר בנאומו הראשון כנשיא, ביולי 2000, כי סוריה בחרה בחירה אסטרטגית בשלום.
אל לנו לטעות בהצהרותיו. סוריה נחשבת למדינה תומכת טרור ומפקדות של ארגוני טרור שונים פועלות מדמשק (חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי). העקבות לרציחתו של ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, מובילים לדמשק. אסד נאלץ, בלחץ בינלאומי, להסיג עשרות אלפי חיילים סורים מלבנון לאחר 29 שנות כיבוש. וצעד זה הביא לפגיעה קשה ביוקרתו. סוריה ממשיכה לבחוש בענייניה הפנימיים של לבנון, ומטרפדת במידה רבה, בחירת נשיא חדש למדינה. בידודה הבינלאומי של סוריה בזירה הבינלאומית (בשל לחץ מסיבי של ארצות הברית), הביאה להתקרבות בין המשטר האירני לסוריה ולשיתוף פעולה אסטרטגי וצבאי בין שתי המדינות. מלחמת לבנון השנייה, וההצלחות היחסיות של החיזבאללה מול צה"ל, העלו מחדש על הפרק בסוריה את שאלת הגולן, והתחזק הביטחון ביכולתה של סוריה לשחרר את הגולן בכוח.
למרות העובדות הללו, ודווקא בגללן, חשוב להניע דווקא כעת את תהליך השלום עם סוריה. שום אינטרס כלכלי או פוליטי, חשוב ככל שיהיה, אינו שווה את חייו של חייל צעיר אחד.
הנעת התהליך תביא, בהכרח, לשינוי המפה הפוליטית במזרח התיכון - לטובתנו. זאת, משום שסוריה ה"חלשה" - כפי שמגדירים אותה אצלנו, ידה בוחשת כמעט בכל איום אפשרי על ישראל.
סוריה, שבעקבות תהליך השלום תזכה להכרה בינלאומית וסיוע כלכלי- תוריד, מן הסתם, לחץ מלבנון והיציבות במדינה המסוכסכת תשחק לידינו. זהו אינטרס ישראלי מהמעלה הראשונה שלבנון תשתחרר מחיבוק הדוב החונק של סוריה, ותגיע לעצמאות פוליטית וכלכלית. כך יתחזק השלטון הלבנוני, ייחלשו קבוצות פרו סוריות המתסיסות את הקלחת הפוליטית בלבנון ומנצלות את חולשתה. אלו מתחזקות, מתאמנות ומפעילות בסיסי טרור שמטרתם לפעול מתחומה כלפי מדינת ישראל.
שלום עם סוריה יביא, בהכרח, להתרופפות הקשר בין אירן, המציגה עצמה כחיל החלוץ במאבק נגד האויב הציוני, לבין סוריה. אירן תישאר, במידה רבה, מבודדת וכך ייקל עלינו ועל הקהילה הבינלאומית להתמודד עם איום הגרעין האירני.
תהליך שלום עם סוריה ישפיע לטובה על מערכת יחסינו עם העם הפלשתיני. הדברים אינם מנותקים זה מזה ופועלת כאן השפעה הדדית, לטוב ולרע. משום מה סוברים מנהיגי ישראל כי יש לנהוג בסוגיות אלו על-פי מדרג עדיפויות ואין טעות גדולה מזו.
הנעת התהליך בו-זמנית תיצוק תוכן בתהליכים החיוביים לקראת הסדרי שלום. החמאס, שעל-פי דיווחים בכלי התקשורת מציע לישראל הודנא ומצהיר שבשלו התנאים לשחרור שליט - נוטל לעצמו פסק זמן במאבק נגד "האויב הציוני" כהגדרתו. זהו חלון הזדמנויות שנפתח עבור ישראל לנצל את פסק הזמן להתקדם בתהליך השלום בשני הכיוונים: במישור הסורי במישור הפלשתיני.
שלום, אמר כבר פעם אדם חכם, עושים עם אויבים. התעלמות מהקריאות החוזרות מדמשק לפתוח במשא-ומתן לשלום היא איוולת שאין כדוגמתה. יותר מכך. טמון בה מסר סמוי של בוז, התנשאות, וזלזול כלפי האויב. במובן מסוים - זוהי פגיעה בכבוד המנהיג והעם הסורי - הנובעת מביטחון עצמי מופרז, ביטחון שלא פעם הביאנו לעברי פי פחת.
את תחושת האדנות המהולה ביהירות מסוכנת, יש להחליף במדיניות אחראית ובתבונה מדינית. יש למצות כל דרך, גלויה כסמויה, כדי להניע את תהליך השלום עם סוריה. סיומו המוצלח צופן בחובו פוטנציאל עצום של אפשרויות פוליטיות וכלכליות עבור שני העמים.
מעבר לעובדה שנחסוך מעצמנו שפיכות דמים, שכול וכאב לעין שיעור- נביא לרווחים שאת שיעורם אפשר רק לנחש. פריחה תיירותית, שגשוג כלכלי ועוצמה פוליטית וכלכלית שתשנה את המזרח התיכון מן היסוד.