הורסייך ומחריבייך

דוח מרכז אדוה לצדק חברתי, שמילא את כותרות העיתונים לפני מספר ימים, משקף לנו את הנורא מכל: חורבן שנגזר עלינו מבית - בעוד אנו ממוקדים בעיקר בסכנות מבחוץ. מדינת ישראל, השבויה בידיהם הלא אמונות של פקידי אוצר נטולי ראיה לאומית, חזון ותפיסה ערכית יהודית וחברתית, מסכנת את קיומה בהמשך צמיחתם של הפערים החברתיים. אלו, בתורם, עלולים להביא לחורבנה, לחורבננו.

עגל הזהב אינו עשוי מזהב. הוא שוכן בין נבכי גיליונות האקסל במחשבי האוצר, מבצבץ לתודעה בתחפושת תמימה ומתעתעת של "שיעורי הצמיחה". זו, הגיעה לשיא של 5.2%, רק שלמעלה מ-80% מתוך הצמיחה המהממת הזו נכנס היישר לכיסיהם של שני העשירונים העליונים, או במילים אחרות - עשרים המשפחות העשירות במדינה ועוד כמה הסמוכים לעסקיהם.

בעוד שמרבית תלושי השכר במדינת ישראל הולכים ומצטמצמים במונחים ריאלים, יש כאלה ששכרם זינק במאות אחוזים. מי הם? ניחוש מצוין: המנהלים הבכירים במשק, המקורבים לבעלי ההון. אז איך זה נראה בשטח, המצב המקוטב הזה?

כאן, יש דוגמאות למכביר: שכירים שלא גומרים את החודש, ילדים רעבים, אלימות בני נוער, השתמטות מצה"ל, משבר ערכים לאומיים מהחריפים שידענו מאז ימי העלייה הראשונה לארץ ישראל, משבר בחינוך, ירידה בהישגים אקדמיים, אלימות נגד קשישים, בריחת מוחות ועוד רעות חולות שהדחק החברתי מביא עלינו. מה כבר ניתן לדרוש מילד שגדל בתנאי מצוקה, לצד חבריו וחברותיו בכיתה שהחמאה על פרוסתם? קשה לצפות ממנו לרצות לתרום למדינה שלא תרמה לו ולו את קיומו בכבוד, שהשפילה את הוריו וגזלה ממנו בילדותו את הזכות הבסיסית שצריכה להיות לאדם במדינה מתוקנת, כפי שהציג זאת זאב ז'ובוטינסקי בעזרת חמשת הממים: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

להתגייס לצבא? למה? צבא הגנה לישראל מגן על אותה מדינה שחבה לילד הזה את כבודו. האמפטיה לכאב הזולת, ממנו והלאה. הרי כאב לו כל כך כילד, ואיש לא נתן על כך את דעתו. האלימות והשגת הישגים חומריים שיציבו אותו כאזרח שווה בין שווים, הם האינטרס העליון של ילד כזה. התרכזות בעצמו, בתענוגותיו ובשכחה ולעתים אף בנחמה הרגעית שמעניקים סמים ואלכוהול - הם מפלטו.

עד שלא יבינו פקידי האוצר שהצבת סדרי עדיפויות לאומיים ותקצוב הוגן אינם בתחום שיקול הדעת שלהם, עד שממשלת ישראל לא תבין כי אין חובה להיות בצמיחה מתמדת על-פי עקרונות כלכליים בלבד, ויש לחלק מעודפי התקציב הקיים לשכבות המצוקה, למתיישבים שנושלו מבתיהם בגוש קטיף, לחיילים המשוחררים, לסטודנטים, לחד-הוריות, לפצועי צה"ל, למשטרה ולחינוך, וכי עליה לדרוש משני העשירונים העליונים במשק, מהבנקים, מהחברות הגדולות, להשיב לחברה חלק מרווחיהם העצומים על-מנת להקים כאן מפעלים וליצור תעסוקה הוגנת לכל עובדי ועובדות ישראל, עד שלא תפנים הממשלה שחלק ניכר מהצמיחה מורכבת מצריכת משקי הבית של אותן שכבות שהצמיחה מדלגת עליהן ושהכסף שינותב אליהם, יחזור הרי ממילא בחזרה לקופה הציבורית והלאומית - לא יצומצמו הפערים.

מגמת הקיטוב המעמדי וניתוב ההון לעשירים בלבד, מסכנת את הקיום האישי, הלאומי והערכי של כולנו. אם אנו - חברי התנועה ונבחריה - לא נוביל מהלך לצמצום הפערים, אין מה שירגיע את חרדתי הגדולה.