בראיון לגיליון סוף השבוע של הג'רוזלם פוסט (4 בינואר 2007) משרטט ראש הממשלה, אהוד אולמרט, את קווי היסוד להסדר קבע, באומרו כי "ישראל צריכה להפנים שאפילו תומכיה בעולם מבינים שעתידה מבוסס על גבולות 67' וחלוקת ירושלים".
אולמרט הוסיף ושאל: "האם נחיה לנצח במציאות מבולבלת בה 50 אחוזים מהאוכלוסיה או יותר הינם תושבים, אולם אינם אזרחים שווי זכויות? עבודתי כראש ממשלה היא להבטיח כי דבר כזה לא יקרה".
ישראל הולכת אפוא למו"מ עם הרשות הפלשתינית עם ההנחות המדיניות הבאות:
- ישראל יכולה להגן על עצמה ביעילות מפני איומים של מלחמה קונבנציונאלית וטרור גם מגבולות 67'.
- המדינה הפלשתינית שתקום בשטחי איו"ש לא תציב איום מהותי על מדינת ישראל ולא תהיה "שכפול" של "מדינת החמאס" ברצועת עזה.
- המאזן הדמוגראפי הינו האיום העיקרי לעצם קיומה של מדינת ישראל.
- קו פרשת המים הדמוגראפי מבחינתה קיומה של מדינת ישראל הינו אוכלוסיה ערבית המשתווה במספרה לאזרחיה היהודים של המדינה.
ממשלות ישראל לדורותיהן, ואף הממשל האמריקני, הדגישו את חשיבות השמירה על גבולות בני הגנה בכל הסדר מדיני של הבעיה הפלשתינית. משמעות "בני הגנה" הינה טריטוריאלית ביסודה, קרי - סיפוח שטחים חיוניים באיו"ש, אשר יעניקו את העומק הנדרש להרחקת האיום המיידי, להיערכות צבאית לבלימה של מתקפה ולפריסת אמצעי איסוף לצורך התרעה על מוכנות מאיימת של האויב.
נסיגה לגבולות 67' יוצרת בהכרח מציאות ביטחונית בלתי אפשרית ובפרט באזור "המותניים הצרות" של מדינת ישראל בקו קלקיליה - טולכרם. רוחבה של המדינה באזור זה נע בין 14 ל-17 ק"מ בלבד (לאורך של 20 ק"מ), אינו מהווה עומק אסטרטגי מספק מול איומי הייחוס הצפויים לאחר הנסיגה מאיו"ש, הוא נעדר אזור חיץ בו ניתן להקים קו הגנה ראשון ולכל אורכו נמצא בתנאי נחיתות גיאוגרפיים.
הגבול הארוך והקירבה ללב ליבה של המדינה ולאתרים האסטרטגיים (שדה התעופה למשל), יעניקו למדינה הפלשתינית יכולת ליצור מאזן אימה צבאי אסטרטגי בהצטיידות בנשק קל ובינוני בלבד. יתר על כן, שיתוף פעולה עם מדינה ערבית עלול להציב איום צבאי מוחשי לניתוק הארץ באזור השרון בנשק תלול מסלול או במתקפה קרקעית. אירידנטה או אינתיפאדה של ערביי ישראל במשולש יחמירו עוד יותר את מצבה הביטחוני של מדינת ישראל אם זו תותקף במרכז הארץ ע"י צבא סדיר מאיו"ש.
במו"מ עם הרשות הפלשתינית נוצר חוסר איזון מוחלט בעיסוק בסוגיה הדמוגראפית. ישראל השלימה עם פלשתין "נקייה" מיהודים ומנגד היא נותרת כמדינה דו-לאומית עם מיעוט גדול של כ-20% ערביי ישראל, שרובם מגדירים את עצמם פלשתינים. ה"מפתח" לאובדנה של ישראל ע"י הגורם הדמוגראפי, כפי שהוגדר ע"י ראש הממשלה, אינו נעלם גם לאחר ההינתקות מאיו"ש והקמת המדינה הפלשתינית. לכל היותר הוא מעניק תקופת חסד נוספת שאורכה כמשך הזמן של שעון החול הדמוגראפי (ילודה, הגירה וכו'). דווקא המדינה הפלשתינית עלולה ליצור נסיבות שירעו המאזן הדמוגראפי באמצעות עידוד הגירה והסתננות, חזרת פליטים, נישואין עם ערביי ישראל וכיוצא באלה.
בסיכומו של דבר, קידוש קווי 67' על חשבון גבולות בני הגנה עלולים ליצור, לצד הסכנה לשכפול הטרור העזתי בשפלת החוף, גם איום קיומי על מדינת ישראל שיתממש מיד לאחר ביצוע הנסיגה הישראלית והקמתה של מדינה פלשתינית בעלת ריבונות מלאה. הסדר מדיני על בסיס גבולות 67' עשוי אולי להעניק פסק זמן קצר של שקט, ואולם מחירו האסטרטגי יהיה כבד ביותר.
נקודת המוצא למו"מ צריכה להתבסס על ההנחה שלא ניתן להגיע בתנאים הקיימים לפתרון של פשרה עם הצד הפלשתיני והסיכוי שהמדינה הפלשתינית "תיאבק" למען דו הקיום בשלום הינו אפסי. אשר על כן, על המדינאים הבאים לעצב את הסדר הקבע, להתעקש על גבולות בני הגנה, גם במחיר של חילופי שטחים וויתור על התנחלויות, ובלבד שההיערכות הצבאית הישראלית בשטחי איו"ש תוכל לספק הגנה על מרכז הארץ ותאפשר עם שינוי הנסיבות להחזיר את המצב לקדמותו. בכך, תשמש היערכות זו אף גורם מרתיע מפני מהלכים עוינים.
