|
|
הילכו השניים, בלתי אם נועדו?
|
|
|
|
|
חיים רמון מזכיר ילד מופרע שגנב אוטובוס.
מי שעוקב אחר התנהלותו לאורך שנים מבין שמדובר באיש פזיז וקל דעת המאמין שניתן לנהל מדינה רק בצ'אפחות ובחלקלקות לשון.
אבל צריך להודות לאלת המזל על שהמתינה ומשכה את רמון בלשונו רק לאחר שמטוסינו שבו בשלום מסוריה ולא לפני כן.
איך איש כזה מתמנה לתפקיד המשנה לראש הממשלה וחבר קבינט? שאלה זו יש להפנות לא לחיים רמון, אלא למי שמינה אותו – לראש הממשלה אהוד אולמרט.
ואם באהוד אולמרט עסקינן, אי-אפשר כמובן להתעלם מהאופן שבו הוא ממנה אנשים לתפקידים הקריטיים ביותר בממשלה.
זה התחיל עם עמיר פרץ, שהתמנה לתפקיד שר הביטחון וגילה פתאום שחסן נסראללה לא ממש מתנהג כמו חבר הסתדרות.
אבל המינוי ההזוי הזה של פרץ לתפקיד שר הביטחון הרי לא היה בא לעולם אלמלא רצונו של אולמרט להפקיד את המזוודה עם הכסף אצל איש סודו, אברהם הירשזון (היתכן שאולמרט לא שמע - מבעוד מועד - על השלד המשקשק בארונו של הירשזון?).
והנה המינוי של חיים רמון, שלא מכר מניות ערב היציאה למלחמה כי הוא היה עסוק באותו זמן בדברים אחרים.
ובכן, מה כל זה אומר על שיקוליו של ראש הממשלה במינוי אנשים לתפקידים בכירים ורגישים בממשלתו? אין ספק: מה שמנחה את אולמרט הן טובת הציבור וטובת המדינה – כפי שאולמרט מבין אותן.
אבל על דבר אחד אין מחלוקת: אולמרט – אותו אולמרט - לא היה מעז לבחור בחיים רמון לוועד הבית שלו. הוא הרי מכיר אותו.
