לאחרונה ניתן בוועדת הערר בחיפה בעניין פסק הדין בעניין שנער וע (חי') 8042/07. פסק דין זה עסק בסוגייה הכאובה של היחס בין ירושות ומיסוי בשיעורי המס המופחתים. המדובר במקרים בהם נכס נרכש במקורו על-ידי המוריש עד שנת המס 1960 (עד 31.3.61). במקרה כזה כאשר היורשים נכנסים לנעלי המוריש - קיימת זכאות לשיעורי מס שבח מופחתים של 12% (רכישה עד 1948) ותוספת של 1% לכל שנה (עד 24% בשנת 1960).
הבעיה מתעוררת בכל המקרים בהם ארע אירוע הפטירה 01.04.81 (מועד ביטולו של חוק מס עיזבון)- במקרה כזה היורשים אינם נכנסים לנעלי המוריש אלא עיקרון רצף המס קבע את מועד הפטירה כרכישה חדשה אשר גרמה ליורש להיות בשיעור מס שולי או קרוב לשולי (דהיינו עד קרוב ל-50% מס בשנים קודמות).
בשל קפיצה זו בשיעורי המס, התלויה כל כולה במועד הפטירה, פותחו ע"י נישומים ומייצגיהם דרכי פרשנות שונות על-מנת לנסות ולהיכנס לשיעורי המס הנמוכים. דרכי פרשנות זו התבססו בין היתר על הדין האזרחי הכללי. כך לדוגמה, עשויה לסייע בהקשר זה הילכת השיתוף בין בני זוג הלקוחה מדיני המשפחה: כך לדוגמה, בני הזוג שירש נכס שהיה רשום ע"ש בן הזוג האחר שנפטר בשנות המס "הגרועות", ניסו לטעון כי חלק מהמקרקעין היה ממילא שלהם מכח הלכת השיתוף, ועל כן לא הגיע אליהם בירושה אלא עקב רכישה מקורית שלהם ועל כן חלק זה (לדוגמה חצי) זכאי לשיעור מס היסטורי.
במקרים אחרים ניסו נישומים ומייצגיהם לנקוט בפרשנות משפטית השוללת מן המוריש שנפטר בתקופה "הגרועה" זכויות, כך שהזכויות תיוותרנה בידי מי שזכאי לשיעור המס הנמוך.
בעניין שנער היה המוריש בעל זכויות בנחלה במושב. זכויות הנחלה הגיעו להוריו בשת 1946 ועל כן היו זכאיות לכאורה לשיעור מס של 12% אלמלא אירוע הפטירה. אלא שעובדות המקרה היו כאלה שההורי שנער נפטרו - האב בשנת 1976 (כלומר איבוד שיעור המס ההיסטורי) והאם בשנת 1987 (כלומר שיעור המס ההיסטורי נשמר). שנער ניסה לטעון כי בהסכם החכירה של הנחלה במושב עוקרה זכות ההורשה ולכן יש לראות את מלוא הזכויות כאילו נרכשו על ידו ב-1946 ולהתעלם ממועד פטירת האב. העורר הסתמך על זכויות מינהל מקרקעי ישראל בהסכמים להחזיר אל המינהל את הזכויות בקרקע מסיבות של שמירת קרקע הלאום.
ועדת הערר בחיפה לא קיבלה את טיעוני העורר על עיקור זכות ההורשה, במיוחד לאור העובדה שדובר בהסכמי חכירה ארוכי טווח ובצווי ירושה שהוצאו ויושמו על בסיס אותם הסכמי חכירה, וקבעה כי זכות הנישום נובעת מן הזכויות של שני הוריו גם יחד ופיצלה את תאריכי רכישת הנחלה על ידו לשנת 1976 מועד פטירת האב ולשנת 1951 מועד הרכישה המקורי.
המדור וכותביו סבורים כי הגם שבמקרה זה העובדתית היה קשה לטעון לעיקור זכות ההורשה והתכלותה ככלי להתגברות על מגבלת "השנים הרעות", הרי שגם ועדת הערר לא היתה נחושה כי טענה מסוג זה אינה אפשרית בכל מקרה שהוא. לפיכך לדעתנו, ניתן לטעון במקרים אחרים טענות מבוססות מבחינה משפטית אשר יאפשרו להתגבר על אותה מגבלה - כל מקרה לגופו וכל מקרה לנסיבותיו.
