כאילו כלום לא קרה

"יוסי ביילין היה המקביל שלי במשרד החוץ וקרא אותו חומר מודיעיני, שאני קראתי. ככלל, שירותי הביטחון פחות סומכים על משרד החוץ מאשר על משרד ראש הממשלה מבחינת הסיווג הביטחוני, לכן היו הבדלים בחומר שסופק, אבל ברמת המיקרו. ביילין לא קיבל שום חומר שיכול היה לסתור את המסקנה הברורה בקשר לטקטיקה והמטרות האמיתיות של אש"ף."

"הוא אמר לי באותה תקופה: 'הציבור בארץ ברובו ימני, לכן אנחנו צריכים ליצור עובדות מוגמרות בלתי הפיכות.' לאחר הסכמי אוסלו גם יוסי שריד אמר זאת. הם יצרו עובדות בלתי הפיכות בניגוד לדעת הרוב, שהייתה ידועה להם."

"גם עזר ויצמן היה מטלפן בעזרת אחמד טיבי לאיש אש"ף בשוויץ. הוא היה שר בלי תיק וחבר בקבינט הביטחוני. בעקבות הגילוי, שמיר רצה לפטר אותו מהממשלה, אבל פרס איים לפרק את הממשלה והפשרה הייתה שוויצמן יעזוב את הקבינט."

"למעשה, עוד לפני ששמיר היה ראש ממשלה, פרס וביילין התחילו במגעים עם אש"ף, בניגוד לחוק. אני לא יודע מתי היה המפגש הראשון שלהם עם אש"ף, לדעתי הם מסתירים את התאריך הזה, כדי לטשטש את העובדה, שהם עברו על החוק. לאחר מכן הם תפסו טרמפ על ועידת מדריד. עד היום אפשר לשמוע את ביילין אומר, שקמפ-דייויד הראשון הביא למדריד ומדריד הובילה לאוסלו ואוסלו הובילה ל'שלום שהשגנו עם הפלשתינים'... זאת פשוט תרמית!"

שאלה: אך מדוע הגרסה של פרס וביילין נקבעה בהיסטוריה?

"הגרסה שלהם לאירועים נתמכת על-ידי האקדמיה והתקשורת, כשמהצד השני הליכוד לא נלחם על האמת. כדי להגיע לשלטון הליכוד רצה לגרוף מהקולות של המרכז ובשביל זה רצה להצטייר כמתון. למעשה, הליכוד ויתר על האמת בגלל תאוות השלטון."

"ההישג היחיד שהיה לנו אחרי שאמרתי לו: 'תדע לך, שלא יהיה שום הסכם עד אשר תפסיקו להחזיק בשרידי יהודות סוריה כבני ערובה.' על זה הוא ענה, שאלה נתינים סוריים וזה עניין פנימי סורי והוא לא מוכן שאני אדבר על זה. אמרתי, שלא רק אני אדבר על זה, אני לא ארפה מזה עד שיתנו אישור יציאה לאחרון היהודים. אנחנו המדינה היהודית היחידה בעולם ויש לנו סולידריות עם כל היהודים. 'רוסיה הגדולה בסוף הסכימה שזה עניין שלנו ונותנת ליהודים לצאת, אז אתה לא תתן? האם לך אין סולידריות עם הערבים או מוסלמים במדינות אחרות?' בסוף, במרץ 92' קרא לי דניס רוס ובישר לי שיש הודעה מחפז אסד, על כך, שכל יהודי שרוצה יכול לצאת. אחר כך ביילין ניסה לשלול מאיתנו את הזכות הזאת: 'זה לא אתם השגתם, זה האמריקנים!"

"ב-1990 התחיל העימות עם סדאם חוסיין, אז לא רק הלחץ ירד אלא בכורח הנסיבות הוקם שיתוף פעולה מאוד הדוק עם ארה"ב. סדאם חוסיין איים, כמו שמאיים כעת אחמדינג'אד, לתקוף את ישראל, אם יותקף ע"י ארה"ב. נפגשנו פעמיים עם בוש ושוחחנו על התרחישים למקרה שישראל תותקף בנשק לא קונבנציונאלי ורצינו אפשרות להשתמש בחיל האוויר כדי להתגונן וכדי להגיב. גם בדבר הזה האמריקנים הבטיחו לשקול בקשתנו בחיוב, אך לא עמדו בדיבורם. הובטח לנו שנוכל לפעול, אבל בפעול מנעו זאת מאיתנו."

"כשהסתיימה המלחמה, במקביל התרחשה ירידת ברה"מ כמעצמה, היא עמדה על סף פרוקה. כבר בפברואר 1991 בוש שלח לנו איגרת שבחים בגין איפוקה של ישראל. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח איגרת נוספת על כך, שזאת 'הזדמנות פז' לחדש את התהליך והתחיל שוב לפעול למען הוועידה הבינלאומית. בוש חשב, שמאותו רגע ארה"ב תהיה מעצמת העל היחידה ואפשר לקדם הסדרים ולשפר אווירה בינלאומית."

"בימי העימות ערפאת הביע תמיכה פומבית בסדאם חוסיין ועורר את זעמם של האמריקנים. בוש טען שאש"ף מנוטרל עקב הזדהותו עם סדאם חוסיין, שגם הוא עצמו מנוטרל וכל 'חזית הסרוב' ספגה מכה קשה - זה הזמן לכינוס ומשא-ומתן. בכל זאת החזירו את ערפאת אל הזירה דרך האנשים שמונו על ידו."

"באותה תקופה התחילה העלייה הגדולה מברה"מ וישראל ביקשה מארה"ב לתת ערבויות למלווה של 10 מיליארד דולר שנקח בבנקים. הגישה שלנו לקליטת העלייה נתנה בידיו של בוש מנוף להפעיל עלינו לחץ, בקונגרס עבד לובינג חזק של הממשל כדי לעכב את האישור. עד כדי כך, שבשלב מסוים בקיץ 1991 התקיימה שיחת טלפון בין בייקר לשמיר, שבה בייקר התנה את הערבויות בהודעת שמיר על הפסקת ההתנחלויות. שמיר אמר לו 'I cannot do it'. הוא לא אהב להגיד 'לא', הוא היה דיפלומט, אבל הם הבינו שזה 'לא' בא' רבתי."

"ממרס עד אוקטובר 1991 ג'יימס בייקר בא לביקור במזרח התיכון ופקד את ירושלים שש פעמים. מטרתו הייתה לבנות מבנה של ועדה בינלאומית אופרטיבית כדי להזניק את מו"מ בכל החזיתות. בייקר היה קבלן לעניין הזה ודניס רוס היה יד ימינו. היו להם שני קליינטים קשים במיוחד. האחד היה יצחק שמיר שלאורך כל הדרך סרב לוועידה בינלאומית ובקצה השני היה חפז אסד, שלא מוכן היה לוותר על הוועידה הבינלאומית, בהשתתפות משלחת ערבית מאוחדת אחת הכוללת את הפלשתינים, בחסות האו"ם, שאותה הוועידה תקבע את אופן הישום של 242. שמיר סרב לחסות המעצמות וכניסה לתכנים המהותיים בחסות הוועידה והמעצמות. הוא היה מוכן רק לכינוס סמלי אשר יאפשר מושא ומתן ישיר בין הצדדים, בלי תנאים מוקדמים."

"על זה בייקר ורוס הסתובבו בין הבירות של המזרח התיכון ובירושלים נפגשו עם חברי המשלחת הפלשתינית, שמונתה על-ידי ערפאת בשלט רחוק. אנחנו אמרנו לו: 'אל תקח רק את אנשי ערפאת'. בתחילת הדרך נתנו לו רשימה ואמרנו שאנחנו צריכים לאשר את הנציגים הפלשתינים. גם בעניין הזה האמריקנים עשו לנו תרגיל. בייקר הבטיח להיפגש רק עם אנשים מתונים, אבל בקונסוליה האמריקנית הוא נפגש עם אנשים, שכולם היו על דעת אש"ף-פת"ח וקיימו קשר רציף עם תוניס."

שאלה: אם אש"ף קיבל לכאורה את 242 כבר ב-88', מדוע הייתה בעיה ב-91' לדבר איתם?

"עוד ב-1976 בשיחות בין רבין לקיסינג'ר במסגרת הסכם הביניים לגבי הנסיגה מהמעברים בסיני, ארה"ב התחייבה שלא יהיה מגע עם אש"ף אלא אם כן אש"ף יקבל את ההחלטה 242 ויתנער מהטרור (renounce terror). אנחנו אף פעם לא אמרנו שאנחנו מוכנים לזה, בטח לא שמיר והליכוד והיו על זה חילופי איגרות עם בוש. אני רוצה להדגיש, שאנחנו טענו, שאש"ף במהותו אירגון טרור, זאת הסיבה לקיומו; ומעבר לכך אש"ף מצהיר על כוונותיו ללכת בדרכים צבאיות כדי להשיג את מטרותיו. בישראל של שנות ה-80' היה קונסנזוס, שכלל את מפלגת העבודה - לא לחזור לקווי 67'."

שאלה: זיהיתם באש"ף גורמים כל כך מתונים, שהיו מוכנים להסתפק במדינה פלשתינית בגבולות 67'?

"תלוי באיזה שלב. אחרי 'קדיוק' וכל השאר, ערפאת עצמו נתן הצהרות כאלה במספר הזדמנויות כלפי המערב, אפילו נמנע מלדבר על המדינה הפלשתינית, אבל הנימות האלה הוא אף פעם לא השמיע בבית. יצחק שמיר והקבוצה שהייתה איתו, אנחנו אף פעם לא זיהינו שום שינוי אצל אש"ף, כל זה היה רק טקטיקה."

"חשוב לי להסביר מדוע סרבנו לאש"ף. באותה תקופה באחת ממדינות סקנדינביה ערפאת נפגש בפורום סגור עם השגרירים הערביים באותה מדינה ואמר להם: 'אני אשגע את היהודים, אני אשחק איתם עד שאקבל מהם דריסת רגל, אז אני אעשה להם התשה כזאת, שהם יקחו את המזוודות ויחזרו לאירופה.' הנציג הלבנוני שהיה נוצרי, סיפר את זה לידיד יהודי אשר העביר את הידיעה למישהו אחר בניו-יורק, שהעביר אותה לנו."

"הסיפור הגיע מהר לעיתון 'הארץ'. סופר 'הארץ' בניו-יורק היה עקיבא אלדר, הוא לא התייחס לתוכן אלא תקף את היהודי שמסר את הידיעה (אותו יהודי כבר אינו בחיים). אלדר טען שהאיש המציא את הידיעה. אבל אנחנו קיבלנו אימות לידיעה הזאת מהמקורות המודיעיניים. לאחר הסכמי אוסלו, לפני שערפאת יצא מתוניס בדרכו לעזה, הוא התראיין לעיתון לבנוני ואמר דברים דומים על כוונותיו 'לשגע את היהודים עד שהם יקחו את המזוודות'."

"בעניין הוויכוח שלנו עם האמריקנים מדוע אש"ף - לא, אני כתבתי מכתב לבוש ובייקר, שיצחק שמיר חתם עליו. הסברנו, שבינינו לבין הערבים החיים בארץ-ישראל ישנה מידה של חפיפת אינטרסים. הם נמצאים כאן, רוצים לחיות, להתפרנס ולקבל את כל השירותים וגם אנחנו, השאלה איך מגיעים ל-modus vivendi משותף? שני דברים, לגרש אותם או לתת להם מדינה, אינם אפשריים. ההבדל בין אלה הנמצאים כאן, שאיתם אפשר להגיע להבנה לבין אש"ף-תוניס הוא, שאש"ף מייצג את הפזורה הפלשתינית ולכן הוא באופן מושרש מחויב ל'זכות השיבה', שהיא חיסול מדינת ישראל; והוא מחויב לביצוע ההחלטות מ-1974, שהן 'תוכנית השלבים'. אין כל חפיפת אינטרסים עם אש"ף, לכן מהבחינה הפרקטית אין טעם לדבר איתו."

"האמריקנים טענו נגד זה שאש"ף קיבל את 242 ו-renounced terror, על זה אמרנו: זה לא משנה. אש"ף לא יכול להתכחש לדברים, שהם הסיבה לקיומו. אמרנו, שישנה מחויבות ישראלית לאוטונומיה מלאה - עד כאן ולא יותר. הפירוש: יהיו להם שירותים, הצבעה לגופים המוניציפליים, לאט-לאט נבטל את הממשל הצבאי, כל אימת שהטרור יופחת. אין לנו עניין לנהל את ענייניהם, אבל הביטחון החיצוני תמיד יישאר בידינו. שאלת הזיקה לממלכת ירדן השארנו פתוחה לעתיד לבוא. לא רצינו, כמו שעושים אנשים אחרים, כמו למשל בני אלון עכשיו, לדבר בראשית הדרך על זיקה ברמה הלאומית בין ערביי יהודה ושומרון לבין הממשלה ההאשמית בעבר הירדן."

"הרי אין הסכמה לכך של הממשלה הירדנית. יותר מזה, לפני שנתיים או שלוש אני ישבתי בכינוס ליד גנרל ירדני ואמרתי בזהירות משהו בעניין הזה, התגובה שלו הייתה שדבריי הם ממש אנטי-ירדניים וביקש ממני בתקיפות להימנע מזה. כשאנחנו אומרים שירדן היא המולדת הפלשתינית, זה תמיד מקפיץ אותם, מסיבות ברורות."

"בסוף, כשבייקר הגיע בפעם החמישית או השישית, הוא אמר לשמיר: 'אדוני ראש הממשלה, כל תנאיך מולאו'. זה לא היה מדויק, הוא עורך דין ממולח, שיודע לשחק. הוא השיג, שלא תהיה חסות האו"ם והדיון במה שקראוי היום "נושאי הליבה" ולא תהיה המשכיות, בניגוד לדעתו של אסד, שהוא עמד עליה כל הזמן, שדרש לכנס את הוועידות מספר פעמים למעקב ולתת הנחיות לוועדות המשנה. לזה שמיר סרב בתוקף."

"סוכם שיהיו צוותים למשא-ומתן, ללא נוכחות גורם שלישי וללא תנאים מוקדמים, מלבד החלטת 242 כבסיס, שמזה אי-אפשר היה לצאת. אליקים רובינשטיין רשם, שההחלטה 242 תהיה הבסיס ובלבד, שכל צד רשאי לפרש אותה על-פי שיטתו."

"ככה נתכנסנו במדריד. בייקר עשה לנו תרגיל בנושא הפלשתיני. שמיר סרב לנוכחות משלחת פלשתינית נפרדת. על-פי הסכם קמפ-דייוויד א', הייתה צריכה להיות משלחת ירדנית, שיש בה נוכחות של הפלשתינים. בייקר הביא משלחת ירדנית-פלשתינית בגודל כפול. כל משלחת כללה 15 אנשים, אבל במשלחת הזאת היו 30 וגם הם קיבלו הקצאה כפולה של זמן הנאומים. למעשה הוא נתן להם מעמד עצמאי, ללא הסכמה איתנו, העמיד אותנו בפני עובדה."

"מצד שני הוא דפק את הסורים. בתקשורת הסורית הוצגה תמיד התמונה של הוועידה, שבה יתנהל מו"מ בוועדות משנה באותו בניין תחת אותה המטרייה. אך הסורים גילו, שכשהגיע הזמן לצאת מההתכנסות באותו הלילה למפגשים של המשלחות, שהמפגשים נערכים לא היכן שהם רצו."

"כשאנחנו יצאנו בליווי אמריקני למפגש, צילצל הטלפון, ואני כבר ידעתי מה זה ואמרתי למאבטח שזה לא הזמן לענות לטלפונים. אחר כך נודע לי, שהיה זה דניס רוס - הסורים הודיעו לו שהם לא מוכנים לבוא, כי זה הופך להיות מו"מ נפרד, אחרי שהם רצו שכולם ידברו אפילו באותו חדר."

"אני עשיתי מזה תועלת הסברתית. הגענו למקום המיועד, יצאתי לתקשורת ואמרתי: 'אתם רואים, אי-אפשר לעשות כלום עם הסורים. הם רוצים משא-ומתן בתוך הוועידה, וזה לא היה הסיכום'. אחר כך נודע לי שבייקר התקשר לראש משלחת הסורית ואמר לו: 'אם אתם לא באים, העסק נגמר, אני אודיע שסוריה אשמה ואתם תשאו באחריות."

"בסוף הסורים באו ורק בחצות התחלנו לדבר, אבל לא יצא מזה שום דבר. מין תרגיל נחמד. באתי עם משלחת טובה של אנשים מאמ"ן ומשרד החוץ. ההנחייה של שמיר הייתה קודם-כל לברר אצל הסורים למה בדיוק הם מתכוונים כשאומרים 'just and lasting peace'. לפני שמדברים על מרכיבי ההסכם, שלא לדבר על טריטוריה, היה צורך להבין לאיזה מין שלום הם מתכוונים והאם הם מכירים בישראל כשותף לתהליך ההסדר."

"אנחנו השקענו מאמץ רב כדי למשוך מהסורים אמירה ברורה וחיובית. זה הפך לבדיחה מתהלכת, שסיפרתי אותו כמה פעמים בהופעות לפני הציבור. הייתי אומר לראש המשלחת סגן שר החוץ הסורי (חלק מהנוכחים הקליטו את השיחה, כל אחד עם טייפ מנהלים שלו): 'עם מי אתה מנהל משא-ומתן? אתה רוצה להגיע להסדר עם המדינה שאני מייצג, שאתה לא מכיר בזכות קיומה, עם הישות שאתה אומר שהיא לא קיימת - אז עם מי אתה מדבר?"

"הוא קודם כל דרש שאני אודיע שאני נסוג מהאדמה הסורית, שהיא רמת הגולן, עד המילימטר האחרון, אחרת אין על מה לדבר, במלים שלו: 'it is non-negotiable, אתם כבשתם בתוקפנות וכו' אמרתי לו: 'אין שום דבר, שאי-אפשר לדבר עליו, אבל צריך יסודות למשא-ומתן. עם מי אתה מנהל משא-ומתן?' הוא ענה: 'עם יוסי בן-אהרון'. שאלתי: 'שהוא מייצג את מי?' הוא ענה: 'What you call Israel'. שאלתי: 'What do you call it?', התשובה שלו: 'קודם כל, תתחייב לסגת מרמת הגולן והכל יבוא למקומו."

"שאלתי אותו: 'מה זה 'יבוא למקומו'? אני לא רוצה שתחתום על מסמך. תגיד לי בשם הנשיא אסד, שאתה מנהל משא-ומתן עם מדינה ששמה ישראל, שאתה מכיר בעובדה שהיא קיימת במזרח התיכון. אחרת - עם מי אתה מנהל משא-ומתן?' אפילו את זה הוא לא היה מוכן לעשות."

"בשיחות מול המשלחת הירדנית-הפלשתינית התוצאות לא היו מרנינות יותר, הפלשתינים מההתחלה יצרו בעיה על-ידי דרישה להפריד את המשלחות. בראש המשלחת הישראלית לשיחות איתם עמד אליקים רובינשטיין, שביקש קודם כל לדבר על מה שמשותף. הוכנו מראש נושאים אזוריים, אך אחרי מספר מועט של פגישות נוצר משבר, כי הם לא הסיכמו לשבת עם הירדנים."

"השיחות עברו לוושינגטון, שם הפלשתינים לא הסכימו לשבת באותו חדר עם הירדנים ואליקים רובינשטיין התחיל להיפגש איתם בנפרד. יצחק שמיר המחויב להסכמי קמפ-דייויד הכיר בישות פלשתינית-ירדנית אחת ולאוטונומה , אך הפלשתינים לא היו מוכנים לדבר על האוטונומיה. כך נמשך לתוך תקופת ממשלת רבין, עד שנחשפו השיחות באוסלו."

"כשיצחק רבין החליף את יצחק שמיר, הוא החליף אותי בפרופ' איתמר רבינוביץ', שכתב על שיחותיו עם הסורים בספריו. מצד אחד הוא התייחס לתקופה הזאת כאל 'השלום שחמק', אבל הוא כתב שגם אם יהיה שלום חוזי, השלטון הסורי לא יוותר על האיבה לישראל."

לאחר ועידת אש"ף באלג'יר ב-1988 נפוצה בעולם ידיעה, שהמועצה הלאומית הפלשתינית קיבלה את העיקרון "שתי מדינות לשני עמים". ערפאת עלה על במת האו"ם והודיע, שהמל"פ קיבלה את 242, אבל אני בדקתי את החלטות אלג'יר מילה במילה ואני אומר: לא דובים ולא יער. כל מי שטוען זאת, פשוט נותן פירוש חופשי מדי לטקסט ההחלטות, לא היה שם כל רמז להכרה בזכות הקיום של ישראל.
אחרי ההודעה על התנערות מהטרור, "קדיוק" לכוונה להשמיד את ישראל, "מסמך שטוקהולם" וכל השאר, ביום אחד של קיץ 1989 הורדו מול חופי ישראל סירות עמוסות במחבלים של "כוח 17", נשק וחומרי נפץ. כל מחבלים יורטו על-ידי צה"ל. בעקבות האירוע הזה, האמריקנים הפסיקו את השיחות עם אנשי אש"ף, אבל לקראת ההכנות לוועידת מדריד, שבו לדבר איתם בדרך עקיפה באמצעות פלשתינים תושבי השטחים, שהונחו מתוניס ע"י ערפאת.

הקשבתי לקלטת השיחה עם יוסי בן-אהרון וחשבתי שמאז כאילו כלום לא קרה. יאסר עראפת הסביר אינספור פעמים בערבית צחה, שההסכם עם היהודים אינו אלא "הסכם חודייבה", המשיך להרוג אנשים ולצבור מיליונים, מת כנשיא ונקבר כמלך.

שמעון פרס מפזר בפני שועי העולם שבחים לערפאת על "ההכרה בישראל", ואם פרס אומר את זה, מדוע שהשועים יערערו על כך? ביילין מקדם את "הסכם ז'נבה", החתום מול נציגים פלשתינים, שלוחצים איתו ידיים על הבמה בז'נבה ומהללים את הטרור על הבמות הערביות.

"הסכם ז'נבה" כולל סעיף המאשפר את "שיבת הפליטים" לישראל "כאחת האפשרויות שהפליטים יוכלו לבחור". מי שמכיר את הראייה הפלשתינית את "שיבת הפליטים" מבין, שביצוע הסעיף הזה לבדו מסוגל להפיל יותר חללים מאשר פצצת האטום האירנית. שמעון פרס מצפצף ארוכות על המגבלות החוקיות שתפקיד הנשיא מטיל עליו ופורש את חסותו על "תהליך השלום".

יוסי ביילין השואף למלא תפקיד מורה הדרך של השמאל, פרסם באתר האינטרנט שלו "מילון מונחים של המזרח התיכון" פרי עטו. תחת הערך "אש"ף" נכתב, שאש"ף הינו פרטנר לשלום, מפני שבשנת 1988 הוא "אימץ את החלטת האו"ם 242 במסמך שטוקהולם”.

לפני מספר חודשים נוכחתי בחוג בית עם ח"כ אריה אלדד, שהציג את המפלגה החדשה “תקווה”. ניסיתי לדבר איתו על כך, שתפישות השמאל מתקיימות בציבור הודות לחריש העמוק במוחות, שנעשה במשך שלשה עשורים על-ידי הטעיה מכוונת. כדוגמה הזכרתי את העוקץ של 8819. אלדד התנער מהנושא: "נכון, אבל זה לא מעניין היום אף אחד, עם זה לא מנצחים בבחירות...”.

"הסוף היה רע. תנועת 'התחייה' הפילה את הליכוד, אבל לא רק היא. אנשי השמאל פנו לאמריקנים ורמזו להם שלא יאשרו את הערבויות: 'אנחנו תוקפים את הימין על שהוא מקלקל את היחסים עם ארה"ב ואם אתם תאשרו את זה, אתם תהרסו לנו את הסיפור'. לא היה אכפת להם, שמדובר בכסף עבור קליטת העלייה."

"הערבויות האמריקניות מקטינות את הריבית על ההלוואות, בסכומים כאלה ההבדל יכול להגיע לעשרות מיליונים של דולרים, אומנם שר האוצר יצחק מודעי אמר ליצחק שמיר: 'עזוב את זה, אני יכול להשיג הלוואות טובות.' אבל שמיר רצה שהאמריקנים יבינו עד כמה חשובה וחיונית לנו קליטת העלייה, בשביל זה יש לנו מדינה, ושהם יתנו ערבויות."

"בוש ובייקר הבינו את זה והיה מאבק קשה בקונגרס, שם רבים סברו, שזה עניין הומניטרי ויש לאשרו. אבל הממשל עבד קשה כדי שלא יאשרו את הערבויות, עד שנפלה ממשלת שמיר. אם הממשלה לא הייתה נופלת, אין לי ספק שבסוף היינו מקבלים את האישור. הם לא היו יכולים לסחוב את זה עוד חצי שנה עד הבחירות המתוכננות. הפתרון שהסתמן בקונגרס היה להוריד מהסכום שבגינו ניתנו ערבויות את הסכומים המושקעים ביש"ע. בסוף זה מה שהיה, גם בזמן ממשלת רבין."

"בבחירות 92', מי שהפיל את הממשלה היה הימין עצמו. עשיתי חישוב ומצאתי, שהימין קיבל יותר קולות מהשמאל, רק המפלגות הקיקיוניות שקמו אז ביזבזו את הקולות."

יוסי בן-אהרון: "ב-1991 גבר הלחץ להגיע לוועידה בינלאומית. הרעיון של הוועידה הבינלאומית היה רעיון ערבי. חפז אסאד היה מיליטנטי במיוחד בעניין הזה, אבל תמכו בו גם מדינות ערב אחרות. הם לא רצו מו"מ ישיר אלא רק ועדה בינלאומית בחסות האו"ם, שבו ראו גורם פרו-ערבי. רצונם היה שהאו"ם יכפה את ביצוע ההחלטה 242, שאומרת בין היתר נסיגה משטחים כבושים, גבולות בטוחים ומוכרים, פתרון בעיית הפליטים ושלום צודק בר-קיימא."

"ההחלטה 242 מדברת על הפתרון הצודק עבור הפליטים, אבל הנציג האמריקני גולדברג אמר על כך 'לא אמרנו אילו פליטים ולא מה הפתרון ולא תמכנו בזכות השיבה. היו לא רק הפליטים הערבים, היו גם הפליטים היהודים, כלומר התבצעו חילופי אוכלוסין'. אתם הדברים אמר גם יוג'ין רוסטואו, שהיה סגן מזכיר המדינה האמריקני וניהל מו"מ מאחורי הקלעים על ההחלטה 242 בתיאום עם הנציג הבריטי. אבל הערבים נאחזו בנוסח הצרפתי, שמשמעותו 'נסיגה מן השטחים', וכל הזמן עשו רעש עם הדרישה שהאו"ם יכפה על ישראל את ביצוע ההחלטה 242."

"נשיא ארה"ב היה ג'ורג' בוש האב, הוא ועוזרו לעניינים מדיניים ברנט סקאוקרופט לא היו אוהבי ישראל גדולים. שניהם בעלי אינטליגנציה בינונית, אפשר לראות זאת על-פי הספר, שהם כתבו ביחד. תיכף לאחר שנתמנה לנשיא, בוש כתב מספר איגרות חריפות לשמיר. בזמנו התחילו מגעים בין ארה"ב לאש"ף, אבל הם אמרו שזה לא משא-ומתן, מצאו לזה שמות אחרים וזה מאד הרגיז אותנו, כי ע"י כך הם העניקו מעין הכרה ולגיטימיות לארגון טרור."

"ממש לפני הבחירות בארה"ב, ערפאת אמר באירופה שהוא מקבל את 242, השתמש במלה 'קדיוק' בפגישה עם עיתונאים בצרפת ואחר כך הגיש למזכיר המדינה ג'ורג' שולץ את 'מסמך שטוקהולם'. שולץ לא היה אנטי-ישראלי, אבל הוא אמר, שמלה זו מלה: הרי הבטחנו, שאם אש"ף יקבל את 242 ויתנער מהטרור, אנחנו נדבר איתו - אז ככה יהיה. שולץ היה זה שנתן את ההוראה להתחיל במגעים בלתי רשמיים. בדקתי את זה, השגרירה באו"ם ג'יין קירפטריק אמרה לי ששולץ היה זה שנתן את ההוראה."

שאלה: מישהו בדק מה נעשה עם המלה "קדיוק" ועם מסמך שטוקהולם בתוך אש"ף?

"מי שהיה קורא את החומר המודיעיני, יכול היה בהחלט לראות שמדובר בתרגיל טקטי של אש"ף; ערפאת עסק בשכל בבניית תדמית של מי שמקבל את התנאים של המערב, אבל למעשה הוא נתון לחלוטין לעיקרון שנוסח על-ידי נאצר: 'מה שנלקח בכוח - יוחזר בכוח'. הוא היה נאמן למטרה ליישם את ההחלטת של המועצה הלאומית הפלשתינית משנת 1974, שכונתה אחר כך 'תוכנית השלבים', הקובעת שכאשר ישוחרר חלק כלשהו מפלשתין תוקם בו 'רשות לאומית לוחמת'. אך הדיפלומט האמריקני, שהיה ממונה על המגעים עם אש"ף בתוניס דיווח דברים 'מתונים'; עקב כך בוש הוראה לקדם את התהליך והתחיל ללחוץ על ישראל בעניין ההתנחלויות. הוא חזר לנוסחה מימי קרטר, שרייגן לא קיבל אותה, שההתנחלויות הן מכשול לשלום."

שאלה: הייתכן שהאמריקנים לא קראו את החומר המודיעיני?

"קראו, גם אצלנו קראו, אבל תמיד באו פרשנים ואמרו, שערפאת אומר את זה רק כדי להראות לאנשיו שהוא נאמן לעקרונות של האמנה הפלשתינית. ברמז או יותר מאשר ברמז הוא היה אומר להם: 'תנו לי לעבוד כמו שאני יודע'. ב-1974 מספר אירגונים פרשו מהמועצה הלאומית הפלשתינית, כי ערפאת העביר החלטה האומרת שהמאבק בישראל יתנהל לא רק בדרך הצבאית אלא במכלול דרכים, כולל דרכים מדיניות. האמירה הזאת הספיקה כדי לגרום לשבר, אבל למעשה ערפאת ידע לתמרן אותם. המודיעין הישראלי קרא להם 'אירגוני הסרוב', rejectionists."

"האמת הייתה ש-rejectionist הכי גדול היה ערפאת עצמו, אבל באופן עקבי בדיווחי המודיעין כינו את הפת"ח ואת ערפאת שעמד בראשו 'הפרגמטים' לעומת הקבוצות, שהשתייכו ל'מחנה הסירוב'. משחקי המלים האלו החלו כבר באצמע שנות ה-70. כל ההבדל ביניהם היה, שעל-פי השקפתו של ערפאת, מותר להשתמש בדרכים נוספות מלבד הצבאיות כדי להביס את ישראל ובזכות זאת הוא זכה בתואר 'פרגמטיסט'. כך זה נמשך עד היום, כשמציגים את אבו-מאזן בתאור 'פרגמטיסט' לעומת תנועות החמאס והג'יהאד האיסלאמי".

"ב-11 באפריל 1987, לאחר הרוטציה, כשיצחק שמיר היה לראש הממשלה ושמעון פרס היה לשר החוץ, נפגש פרס עם המלך חוסיין בלונדון לפגישה סודית, שבסוף התפרסמה. ההסכם שנחתם ביניהם היה כל כך סודי, שפרס לא הראה אותו אפילו לשמיר, הוא עשה תרגיל אופייני לפרס. לפני הפגישה הוא אמר לשמיר, שהוא רוצה להיפגש עם חוסיין לפגישת גישוש. שמיר מהבחינה הזאת היה לארג', אפילו יותר מדי, הוא לא דרש מפרס דין וחשבון מדויק, אבל פרס ידע טוב מאד, שהוא חוצה את הקווים האדומים של שמיר."

"אני יודע זאת כי ישבתי עם שמיר, כאשר השגריר האמריקני ביקש פגישה דחופה והביא כמה מסמכים. קראנו את המסמכים וחשכו עינינו. זה היה "הסכם לונדון", שבו פרס הסכים לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם והמעצמות החברות הקבועות במועצת הביטחון כדי להוציא לפועל את ההחלטה 242; עוד נאמר בהסכם שבעקבות הוועידה הבינלאומית יתקיים מו"מ בוועדות משנה, כל גזרה בנפרד בחסותה של הוועידה."

"פרס עצמו מסר את המסמך לאמריקנים, הוא שלח את ביילין לשולץ כדי למסור לו: 'זאת פריצת דרך ואני מעדיף שזה יבוא מכם'. שולץ לא אהב את זה, כי פרס הכניס את האמריקנים לתוך הקרביים של הממשלה בישראל. שר החוץ, שמנהל מדינייות חוץ עצמאית לחלוטין, ממדר את ראש הממשלה שלו ומנסה לעשות לו תרגיל באמצעות הממשל האמריקני - זה לא היה המקובל על שולץ. למיטב זכרוני, הוא אפילו כתב את זה באוטוביוגרפיה שלו."

"לדעתי האישית, שולץ חשב שזאת למעשה יוזמה של שמיר, כדי שיוכל להסכים עם הסכם לונדון תחת הלחץ האמריקני, לכן שולץ הסכים להשתתף בזה, אבל זאת השערתי, אין לי הוכחות לכך. אומנם שמיר מיד שלח את משה ארנס לוושינגטון כדי לומר שם, שהדבר נעשה לא על דעתו, לא מקובלת עליו חסות האו"ם. משמעותה של חסות האו"ם הייתה מתן הפרוש המחמיר של ההחלטה 242 וקביעת דרך הביצוע עוד לפני הוועידה. לא רצינו, שישראל תושם בעמדת נחיתות כזאת."

"שולץ אמר 'בואו נשכח מזה', אבל פרס אמר כמה פעמים, שהייתה זאת 'הזדמנות לעשות עסקה עם חוסיין ולעקוף את אש"ף'. אומנם לא היה לנו שום ביטחון בכך, הרי לא נרשם בשום מקום בהסכם ביניהם, שהתהליך יהיה ללא אש"ף. היה זה שנתיים אחרי שחוסיין הודיע חגיגית בפרלמנט הירדני, שהוא מושך את ידיו מהגדה המערבית ומאותו הרגע היה זה תחומו הבלעדי של אש"ף. רק פרס נתן להסכם פרשנות שכאילו חוסיין רצה לחזור ולמלא תפקיד מרכזי ביהודה ושומרון. מי שרוצה להאמין לזה, שיאמין."

"אנחנו חששנו, שדרך המעצמות והוועידה הבילאומית איכשהו אש"ף ייכנס בצורה זאת או אחרת. אך פרס טען, ששמיר טירפד הזדמנות. שמיר התקומם נגד תוכן הדברים ואף יותר מזה נגד אופן פעולתו של פרס לקדם את המדיניות העצמאית שלו בתרגיל מאחורי הגב, וכך נוצרה מרירות ביניהם."