ספרות הנבואה המגשימה את עצמה

גילוי נאות. יתכן שאני מקנא, קנאת סופרים. עמוס עוז הוא סופר עטור פרסים, אולי הסופר הישראלי המוכר ביותר ברחבי העולם, ואני, כולו פרסמתי מספר סיפורים ומאמרים בפרסומים שאינם נחשבים, אם לומר בעדינות, בשורה הראשונה של הספרות הישראלית, וכתבתי מספר ספרים שלא הציצו מן המגירה הממוחשבת.

ניסיתי לתהות על קנקנה של ההצלחה האדירה של עמוס עוז. קניתי ספרים, השאלתי בספרייה, התעמקתי בסיפור אהבה וחושך, ולא הצלחתי להמשיך מעבר לשלב מסוים. השלב שבו הסופר שכח שהוא מספר סיפור ובורא מציאות בדמיונו של הקורא, ומתחיל להתאהב ביכולתו הוירטואוזית לחרוז מילים על חוט שאין לו תכלית. במקום שבו שני עמודים תמימים הוקדשו למילים ללא תוכן הוא המקום שבו אני נאנח ומניח את הספר. שאלתי את סביבתי הקרובה, והרושם חוזר על עצמו.

ובכל זאת, התקשורת מעריצה, הפרסים נופלים לרגליו כפרי בשל, העיתונאים והשדרים משחרים לפתחו וכולם דוחקים בו לתת את דעתו על בעיות הזמן והשעה, על בעיות ההוויה הישראלית, ומה על ממשלה נבונה וחכמה כמוהו לעשות. התשובות שמספק הסופר הנערץ צפויות בדיוק כמו אותו עמוד ידוע מראש שבו הסופר שוכח את התוכן ועובר לגיבובי מילים. תשובות שניזונות ממקור של השקפת עולם, ללא קשר למציאות.

עמוס עוז אומר כי אסור לה לממשלת ישראל לתקוף את תוקפיה, להשיב מלחמה שערה, שכן אין הנזק שווה בצער המלך, שהוא כמובן עמוס עוז. במלחמה יהרגו יותר חיילים מאשר נקטעו רגליים בשדרות ועל כן יש לדבר עם החמאס, עם הג'יהאד, עם הנאצי, עם התליין, ולפייס אותו במתן ויתורים שיכאבו ליהודי אחר, שאיננו ממעריצי עמוס עוז, או משכניו. גילוי נאות: אני תושב הנגב ה"ישראלי" בדיוק כמו עמוס עוז, וחולף על פני לשכתו באוניברסיטת בן-גוריון יום-יום.

הצלחתו של סופר מצליח במדמנה הקטנה של ישראל תלויה ביכולתו לכוון לדעת העורכים של הוצאות הספרים. ללא אותו כיוון לדעת העורכים, כל ספר, משובח ככל שיהיה, הופך לערימת נייר שטונפה בדיו בשיעור של חמישה אחוזים משטח הנייר, בהוצאה עצמית. סופר מצליח, מצליח קודם כל לכוון לדעתם של עושי החדשות, המראיינים, הסוקרים, פרשני הספרות, המבקרים הספרותיים, והתקשורת הרדודה ביותר, וכאשר הצליח לכוון לדעתם, כמעט לא חשוב מה כתב כל עוד הסיפור משרת את השקפת העולם הממסדית.

הממסד הספרותי הוא אחיד כמעט לחלוטין, ומרוכז בשטח של חמישה קילומטרים מרובעים של תל אביב, ומחובר בטלפון לאוניברסיטה העברית. הוא קשור באופן אינטימי לחונטה האקדמית-חברתית-תקשורתית המשתרעת מאוניברסיטת תל אביב ועד גלי צה"ל, הקובעת מה נשמע ומה נקרא, מה נחשב ומה טפל, מה העידית ומי הזיבורית, מי ראוי לפרס ומי ראוי להתעלמות. זה החוק הבלתי כתוב שהוא נר לרגליה של החונטה התרבותית: סופרים אוהבי ארץ ישראל השלמה ועם ישראל השלם הם זיבורית, ואילו האוניברסליסטים למיניהם הם העידית.

עמוס עוז יודע יפה מאוד באיזה צד הלחם שלו מרוח, ואיתו א.ב. יהושוע, דוד גרוסמן, עמיר, ושובל ארוך של חושבי המחשבות הנכונות, מה שקרוי בלע"ז פוליטיקלי קורקט. גו'רג' אורוול, לו היה כאן, לא היה זוכה להוצאת ספרים טובה, אך היה שמח לראות ש"חוות החיות" זה כאן, והקומוניזם התרבותי שריר וקיים.

מרטין בובר, עמוס עוז דוד גרוסמן ומאיר שלו הם נבואה המגשימה את עצמה. הם קראו את הכיוון של בעלי ההון וקובעי המדיניות הספרותית, ולשם הם הולכים. כך הם מביעים את דעותיהם הנחשבות, נואמים את נאומיהם הנחשבים, כותבים את ספריהם הנחשבים ומקבלים את הפרסים הנחשבים. לא שאינם כשרוניים, אלא שלא הכישרון הוא שמכתיב את מה שיתפרסם ויקבל פרסים, אלא ההליכה בתלם הפוסט-ציוני. לכן הוצאות שאינן בשורה הראשונה של הספרות העברית הן בדיוק אלו שאינן הולכות בתלם הפוסט-ציוני, הן לא נחשבות בעיני מי שקובע את הבון-טון, גם בארץ וגם בגרמניה.

את הרמז הטוב ביותר לאמיתות דבריי נתן עמוס עוז עצמו. כאשר נשאל היכן ספריו מצליחים ביותר, אמר גרמניה. דווקא בגרמניה? כן, כי לגרמניה אין שום היסטוריה אנטישמית, בלשון סגי נהור. במקום שבו אוהבים לשנוא יהודים, אוהבים לקרוא יהודים ששונאים את עמם הריבוני והגאה, ומעדיפים את היהודי דמוי התולעת, העוקר הרים וטוחנם זה בזה רק בשדה המילה הכתובה, ולעולם לא בעולם האמיתי.

ואני? אמשיך לכתוב את ספרי ואקווה לנס של הוצאת ספרים שאיננה שייכת לתלם הפוסט ציוני.