"ברלין בידינו" מתמוגגת הכותרת בידיעות אחרונות. "הצלחה לקולנוע הישראלי בברלין", מתהדרת הכותרת בהארץ. והאזרח הישראלי הגאה, הלומד מקריאת האותיות הקטנות את גודל ההישג המרשים שלנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי המתקיים בימים אלה בברלין, לא יודע את נפשו: האם לצחוק או לבכות. ואולי יש כאלה "ימנים חשוכים" החושבים במסתרים ש"עוד ניצחון שכזה ואבדנו".
הסרט "עץ הלימון" המבוסס על תסריט משותף של סוהא עראף וערן ריקליס, זכה בפרס חביב הקהל נגד 50 סרטים אחרים שהתחרו על לבו של הקהל הגרמני. ו"חביב הקהל" על שום מה? כי עלילת הסרט מספרת על סלמא, אלמנה פלשתינית אומללה, הנאבקת להגנת עצי הלימון שלה, שקלגסי צה"ל רוצים לעקרם מסיבות ביטחון, משום שהם נטועים סמוך לביתו של שר הביטחון הישראלי.
סרט ישראלי נוסף שזיכה אותנו בפסטיבל ברלין בפרס פיפרסק"י מטעם ארגון מבקרי הקולנוע הבינלאומי לסרטים דוקומנטאריים, הוא הסרט התיעודי "שהידה".
"שהידה", תסריט ובימוי נטלי אסולין (שהייתה תחקירנית בערוצי הטלוויזיה: 10, 2, ו-1) והמפיקות טליה קלינהנדלר ואילת אפרתי, מתעד את עולמן של אסירות ביטחוניות פלשתיניות בכלא השרון. כולן כמובן הורשעו בביצוע ובסיוע לרציחתם ולפציעתם של אזרחים ישראלים. ולמי שלא מבין את המסר של הסרט מסבירה התסריטאית באתר הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון: "הן נשים נפלאות שמשתפות פעולה עם החברה שלהן".
מילא התסריטאית והמפיקות שהחליטו שכדי להצליח בעולם חיוני לראיין רוצחות פלשתיניות בבית הכלא השרון. אך מי הם האחראים בשב"ס שאפשרו להן לבצע את זממן ופתחו בפניהן לרווחה את תאי האסירות, האם אין הם במקרה שלטונות הכלא של הרשות הפלשתינית?
שני הסרטים האלה מצטרפים לסרטים ישראלים נוספים שזכו לתשואות אצל "חובבי ציון" בחו"ל כמו הסרט "בופור" שהתמקד בחיילים הנואשים במוצב ולא בקטיושות שהתפוצצו בקריית שמונה. גם הסרט "רוח שקד" של רן אדליסט שחיפש נושא מתאים להכפשת צה"ל בסיפור, שרבים מכחישים אותו, מלפני 40 שנה במלחמת ששת הימים, בו חיילי צה"ל הרגו לכאורה 250 חיילים מצריים שהשליכו את נשקם.
לפיכך ידע כל תסריטאי, במאי, או מפיק ישראלי הרוצה לזכות בפרסים בחו"ל, ובעיקר בגרמניה (כפי שמצליח שם הסופר עמוס עוז) וגם לחייך כל הדרך אל הבנק, שיש נוסחת פלא להצלחה: הסיפור חייב להתבסס על פלשתינים אומללים וחסרי ישע הנרמסים במגפי קלגסי צה"ל - אך חלילה להם מלצלם את ילדי שדרות המסתתרים מאימי הקסאמים מתחת לשולחנות בבית הספר, או להתבסס על הטרגדיה של המשפחה בת 5 הנפשות שנטבחה באוגוסט 2001 בהתפוצצות מתאבד בפיצריה סבארו במרכז ירושלים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
