לבלוע גלולה ולדבר עם החמאס

עוד כשהוקמה תנועת החמאס, לפני 20 שנה, היא חרטה על דיגלה את סיסמת ההתנגדות העזה לקיומה של מדינת ישראל. מאז ומתמיד היא ראתה בה לא יותר מאשר ישות מלאכותית שיש להשמידה. זוהי גם הסיבה לכך שישראל סירבה, בכל תוקף, לנהל כל משא-ומתן עימה, ולו כדי להציל שבויים.

העובדות בשטח מוכיחות, אומנם, כי תנועת החמאס מוכנה לעשות הכל כדי להעלים אותנו מן המפה. אבל, במבט לאחור, כדאי לקרוא את המפה ולהיווכח כי זו הייתה, בתחילה, גם מדיניותו המוצהרת של אש"ף, בראשותו של יאסר ערפאת, כל אימת שסירבנו להכיר בקיומו. כי "האיש עם השערות על הפנים" - כפי שהיטיב לכנות אותו מנחם בגין - היה, במשך שנים, "פרסונה-נון-גראטה בעיניה של ישראל והיא, פשוט, התעלמה מנוכחותו.

אלא שמה לעשות, ועוצמתו של אש"ף רק הלכה וגברה בקרב הפלשתינים, וערפאת, שהשכיל ללכד סביבו את השורות באירגונו, זכה ליהנות מהערצה טוטאלית. עוצמה זו הביאה, בסופו של דבר, גם להכרה בו מצד מעצמת-העל, ארצות הברית, ומדינות רבות אחרות, שבלחצן נדחפה ישראל להידברות עימו, וזאת חרף הפיגועים הבלתי-פוסקים בה.

לשלם מחיר

עם מותו של ערפאת נבחר ליורשו, כראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ועל מגש של כסף הוא הצליח לסלול את הדרך להקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית, בסיוען האדיב של ארצות הברית ושאר מדינות. לישראל לא נותרה עוד הברירה אלא להשלים עם העובדות בשטח, אבל גם עבאס נאלץ לשלם את המחיר הנדרש ולהתרכך: הרשות, שהוא נבחר לעמוד בראשה, שוב לא היתה, לפחות כלפי חוץ, כמי שמתיימרת לדגול עוד בהשמדתה של מדינת ישראל.

על הגל הזה צריכה עכשיו לרכוב גם ישראל. צורך השעה הוא להידבר עם החמאס, שהוא כיום התנועה הפלשתינית הדומיננטית, הגם שהוא, עדיין, המר שבאויבינו. כאן המקום להזכיר את וינסטון צ'רצ'יל, מנהיגה הכריזמטי של האומה הבריטית, שכנציג בעלות-הברית לא היסס לקיים שיחות עם האויב הנאצי, ערב מלחמת העולם השנייה. ההידברות לא באה כדי להכיר או להסכים עם הצורר, אלא נועדה לצרכים טאקטיים, שאף כי נכשלו, בסופו של דבר, היה בהם כדי לנצל את האופציה האחרונה, לפני שירד המסך על העולם הנאור.

חלק בעוגה

הידברות עם איסמעיל הנייה והחמאס חיונית כדי להוציא את הרוח מן המפרשים של האירגון הקיצוני כל כך, מה גם שהוא תאב לקבל את חלקו בעוגה הפלשתינית. לצורך כך יצטרך, כמובן, הנייה לרכך את עמדותיו הקיצוניות ולשלם את המחיר, בדיוק כמו קודמיו, ערפאת ועבאס. אסור גם לשכוח שכוחו של עבאס כמנהיג הרשות הפלשתינית מוחלש מיום ליום והוא איננו יותר מאשר מריונטה בעיני בני עמו. מי ששולט בשטח הוא החמאס, המכתיב את הטון לפלשתינים, ורק על-פיו ישק דבר. "צעדת הגדר" ההמונית היא רק סימן ראשון לכך.

גם לא מן הנמנע שבסופו של דבר יוכרע אבו-מאזן על-ידי החמאס וייעלם מן המפה הפלשתינית, עוד בטרם יצליח להגשים את חלום המדינה העצמאית שלו. והנה עוד סיבה טובה להידבר עם האויב הזה. כדי להיערך לשיחות האלה, אפשר, בשקט, לבלוע, מראש, גלולה נגד בחילה, כפי שנהג לעשות זאת, בשעתו, יצחק רבין, כל אימת שהיה עליו להיפגש עם ערפאת. הידברות כזו עשוייה רק להחליש את האיסלאם הקיצוני, לבודד ולפלג אותו בקרב בני אחיו הפלשתינים, ופה שעה אחת קודם.