שתיקת העולם הערבי

אחת האכזבות הגדולות של תנועת החמאס מהאירועים האחרונים ברצועת עזה, היא העובדה שהיא לא הצליחה לגרור את ההמונים הערביים במדינות ערב להפגנות ענק שיאיימו על שליטיהן ויאלצו אותם ללחוץ על ישראל ישירות או באמצעות המוסדות הבינלאומיים, להפסיק את ההתקפות על מטרות החמאס ברצועה ולהסיר את המצור.

שתיקת העולם הערבי נוכח האירועים בעזה "משגעת" את החמאס. למרות שמערכת התעמולה המשומנת שלה בסיוע ערוץ אל-ג'זירה ניסו ליצור את הרושם כי מדובר ב"השמדת עם" מתוכננת על-ידי ישראל תוך שריפתם של ילדים פלשתינים ומשפחותיהם, הסתפקה הליגה הערבית בגינוי חריף לישראל. בעוד מאות אלפי מוסלמים הפגינו בעולם בגלל קריקטורה של הנביא מוחמד שהתפרסמה בעיתוני דנמרק נערכו רק כמה הפגנות מחאה בקהיר, דמשק וכמה מחנות פליטים בלבנון. גם הניסיון להתסיס את תושבי הגדה, מזרח ירושלים וערביי ישראל לא צלח; ארגון החמאס נכשל בגיוס דעת הקהל הערבית והמוסלמית לצידו.

בארגון החמאס מאשימים את השליטים הערביים ולא את הציבור, שהסתפק במרבית המקרים במעקב אחר האירועים באמצעות תחנות הלווין הערביות על כורסאות בביתו ולא יצא לרחובות להפגין. לטענתם, מדובר במשטרים דיקטטוריים המזוהים בעקיפין עם המערב ובנוסף לכך עסוקים בסכסוכים הפנימיים ביניהם. מדוע שיתגייסו לטובת החמאס שהוא חלק מתנועת "האחים המוסלמים" שהיא אופוזיציה למשטרים הקיימים בכמה מדינות ערביות כמו למשל מצרים וירדן שאף חתומות על בהסכם שלום עם ישראל.

האדישות הערבית לנעשה ברצועת עזה היא גדולה. במצרים הבינו כבר כי תנועת החמאס מנסה להשתמש במצור כדי לקעקע את הלגיטימיות של הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס ואף להפוך בכוח לשותף פעיל בהפעלת מעבר רפיח, למרות ששלטון החמאס איננו חוקי והושג בהפיכה צבאית. בירדן עצרו השלטונות באחרונה פעילי חמאס שעסקו באיסוף מודיעין לקראת ביצוע פיגועים והמלך עבדאללה חושש מכל הפגנה שיש לה אפילו ריח איסלאמי. נכון, שירותי הביטחון של מדינות ערביות רבות פעלו בחשאי כדי להנמיך את גובה הלהבות ולוודא שפעולות המחאה לא יהפכו להפגנות ענק, הם אפשרו רק הפגנות ל"הוצאת הקיטור". אין זה פלא.

האמת שלרבים משליטי ערב נמאס כבר מהסכסוך המתמשך בין תנועת הפת"ח לבין תנועת החמאס. הפלשתינים אינם מסוגלים להתפייס ביניהם; "הסכם מכה" שנחתם ביניהם במקום הקדוש ביותר למוסלמים התפוצץ, והם שוחטים זה את זה ללא היסוס. מדוע שהמדינות הערביות ייקחו חלק בסכסוך ויתייצבו לצידו של אחד מהצדדים?

גם הקשר ההדוק בין חמאס לאירן מפחיד את מדינות ערב. אף אחת מהן לא רוצה להיות קשורה למדינה מוסלמית קיצונית שכל הקהילה הבינלאומית מטילה עליה סנקציות. אף אחת לא רוצה להיות מזוהה במישרין או בעקיפין עם "ציר הרשע". אכן, יש סימנים מעודדים שלא כל הערבים רוצים לצעוד במסלול הקיצוני המזוהה עם חמאס או אירן.

האירועים ברצועת עזה הביאו להפסקת השיחות בין ישראל לרשות הפלשתינית על הסדר הקבע. העולם הערבי המתין לראות מה יהיה גורלו של המשא-ומתן הזה לפני שהוא נוקט בצעד קיצוני כלפי ישראל. נכון שלכולם ברור שהוא נדון לכישלון וכי הצדדים לא יגיעו להסכם עד סוף השנה, אבל נוח גם לרבים במדינות ערב להשתעשע בתקווה שבכל זאת עשוי לצאת משהו מהשיחות האלה לפני שמתחלף הממשל בארצות הברית. האיומים כבר בדרך לבטל את יוזמת השלום הערבית או להכריז חד-צדדית על עצמאות על-פי מודל קוסובו, אבל מדובר רק בדיבורים ולא במעשים. הערבים רוצים לתת צ'אנס לקונדליזה רייס, שרת החוץ האמריקנית שנזעקה לאזור, להביא לחידוש השיחות על הסדר הקבע למרות ההסלמה ברצועת עזה, גם ממשלת ישראל מעוניינת בכך.

שתיקת מדינות ערב היא סימן חשוב לכך שתנועת החמאס מתקשה לגייס תמיכה לצעדיה הפרובוקטיביים כמו ירי הרקטות הנמשך לעבר ישראל. העולם הערבי מחפש יציבות; הוא עסוק בניסיונות לפתור את המחלוקות על בחירת הנשיא בלבנון וכינוס ועידת הפסגה בדמשק. לא חסרות בעיות ואין מה להיגרר אחרי הקיצוניות של תנועת החמאס.

ישראל צריכה לנצל את הנקודה הזו. מחד-גיסא להילחם בטרור החמאסי במלוא העוצמה, ומאידך-גיסא לשדר לעולם הערבי מסרים כי היא רצינית בכוונותיה להגיע להסדר וכי תנועת החמאס היא "מכשול לשלום" המנסה לשבש את התהליך המדיני.

אולם אין פירוש הדבר כי אם יימשכו התקפות הרקטות והטילים על ישראל עליה לוותר על האינטרסים הביטחוניים שלה ולו רק כדי לרצות את העולם הערבי. אף מדינה ערבית לא הייתה מוכנה לכך שאזרחיה יהיו נתונים למתקפות טילים מצד ארגוני טרור. לכן ישראל צריכה להגן על אזרחיה. היא יכולה להימנע בינתיים, מצעדים שעלולים להתסיס את העולם הערבי בכך שתצמצם את הפגיעה באזרחים פלשתינים חפים מפשע, שנעשית בדרך כלל בשוגג, ותתמקד בחיסול מנהיגי החמאס. אף מנהיג ערבי לא יזיל על כל דמעה. אולם אם לא תהיה, ברירה עליה לצאת גם לפעולה צבאית נרחבת ברצועת עזה, היא חייבת להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה גם אם המחיר הוא הפגנות ענק במדינות ערב.