כל אימת שלשמאל אין מה להגיד, והוא מרגיש נבוך מול המציאות, הטופחת על פניו, שולפים דובריו מארון התרופות העבשות את הססמה, "הסתה", ויוצאים לדהרה סביב כיכר העיר רכובים עליה.
אחרון - בינתיים, יש לציין - הוא השר בנימין בן-אליעזר, שטען בישיבת סיעת "העבודה" בכנסת, "הפיגוע הנתעב בשבוע שעבר בירושלים הוא קשה ויש לגנותו בכל תוקף. אך ברצוני להתייחס גם לביקורה של שרת החינוך, יולי תמיר, בישיבה ["מרכז הרב"]. רמת השנאה וההתרסה כלפיה היא לא חדשה - ההסתה פשוט לא הפסיקה לעולם. אנחנו במפלגת העבודה - כבר שילמנו תשלום כבד כתוצאה מההתרסה, וגם אז היו לנו אינדיקציות שזה עומד לקרות".
כלומר, השר טוען, שאסור לתלמידי ישיבת "מרכז הרב" ולראשיה לדחות את פריצתה החצופה של השרה תמיר למתחם ישיבתם, כדי לרקוד שם על הדם, שטרם יבש.
פרט להחמצת ההזדמנות הבלתי-נשכחת להצטלם, מה קרה לשרה תמיר?
היא נוכחה, שיש ציבור, שרואה בה דמות נתעבת - עובדה לא חדשה לה; והיא קיבלה ליטרות של יחסי ציבור, כרצונה, בגין הרחקתה מהישיבה - עסקה הוגנת לגמרי.
פרקליט המדינה: המדינה מושחתת
משה לדור, פרקליט המדינה, לא הפתיע איש
בקובעו, בישיבת ועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת, "החברה שלנו והמערכת הציבורית נגועים גם במה שאנחנו רואים כשחיתות של עובדי ציבור ונבחרי ציבור".
אני מניח, שבן-אליעזר, ששובל לא-נעים של פרשיות נצמד הרבה שנים לעקביו, יודע משהו על הרקע לדברי פרקליט המדינה. אך האם יכול בן-אליעזר להסביר לציבור למה הממשלה, שהוא חבר בה, הפקירה את העורף במלחמה האחרונה, את שדרות, את יישובי עוטף עזה ואת אשקלון (רשימה חלקית, בינתיים), ומספקת לציבור הישראלי אי-ביטחון.
האם כבוד השר הכבד למדי יודע למה הציבור מרגיש נבגד וזנוח על-ידי מי שגובים שכר עתק על תפקודם הלקוי כשרים? המוצא היחיד, שמתירה הדמוקרטיה לציבור הינה מחאה - אם באמצעות הפגנות ואם באמצעות כתיבה ודיבור נמרצים ואפילו צעקות. במקומות אחרים זה נקרא, "חופש ביטוי" ו"חופש הפגנה". השלטון הרקוב שלנו מפעיל במרץ את המשטרה להגן על עצמו מפני הפגנות.
במדינה, המתיימרת ברוב חוצפת הנהגתה להיות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", פותחת המשטרה תיקים פליליים נגד מארגני הפגנות נגדה, ונבחרי הציבור מתחבאים מאחורי חומות, גדרות ושכבה עבה של מאבטחים, כדי להימנע מלשמוע את הציבור, הנאנק תחת עוּלם.
כך היה ברוב ההפגנות הספונטניות, שניסו תושבי שדרות להוציא בעקבות מחדלי הממשלה בהגנה על עירם; אך לא רק בהן. כמעט כל מארגני ההפגנות מכירים את העובדה, שהמשטרה מצלמת אותם, עוקבת אחריהם, מחדירה סוכנים סמויים לציבור המפגינים (האם הם גם יוזמים פרובוקציות, כדי לתת למשטרה הזדמנות להתערב בכוח?), ולבסוף מזמינה אותם לחקירה, שבה הם נחקרים באזהרה, ומקבלים צו הרחקה מירושלים/תל אביב - על-מנת שלא יוטרדו ראשי המדינה בבעיות זוטות של נתיניהם.
לכן, כנראה, אין די הפגנות - למרות ביצועיה הכושלים של הממשלה בכל תחומי פעולתה.
התקליט השחוק של "הסתה"
ואם אין די בכל אלה, מדי פעם - כלומר, שזעם העם מופנה אליהם - שולפים דוברי השמאל את שד ההסתה, תוך הפניה מפורשת לאירועים, שקדמו לרצח רבין.
ראשית, כדאי לציין, שדי נמאס לשמוע את התקליט השחוק. שנית, אם איני טועה, דווקא שיא ההסתה - הצגת תמונת רבין במדים נאציים בהפגנה בכיכר ציון - נעשתה על-ידי אבישי רביב, שהופעל, ברשות ובסמכות, על-ידי המחלקה היהודית בשב"כ. כלומר, על-ידי (כמעט) עובד מדינה במשרד ראש הממשלה.
ועוד תקליט שחוק: "קיפוח ערביי ישראל"
השר בן-אליעזר, המשמש גם כיו"ר ועדת השרים למגזר הלא-יהודי, התייחס לאלימות של הערבים אזרחי ישראל ואמר: עלינו לשאול מדוע מה שקורה שם קורה.
"ההקצנה בקרב ערביי ישראל היא תוצאה של קיפוח, אפליה ומצוקה מתמשכים. אנחנו דוחפים אותם בכוח לאלימות. חברי הכנסת הערבים הם חבורה שרק נהנית מההסתה ומהתבערה במגזר אותו מתיימרים לייצג. אנחנו, כאן במפלגת העבודה, צריכים לבנות את הגשר אל הציבור הזה, לחבקו וכך להפסיק את ההידרדרות". כלומר, בקליפת אגוז כל האידיאולוגיה של התרפסות בפני הערבים.
וזה מזכיר לי את הלובי האדיר, שמפעיל בן-אליעזר (יחד עם חברים בשמאל הישראלי), כדי לשחרר את מרוואן ברגותי מכלאו ואת התרפסותו המתמשכת בפני ערביי ישראל בהתלהמותם הבוגדנית נגד המדינה.
כרגיל, השמאל הישראלי מרשה לעצמו הרבה דברים, כדי לשרת את מצביעיו הערביים (אחרי הכל, הערבים הם המחוז השני בגודלו במפלגת "העבודה"). גם לשם כך, הוא דואג להכות כל הזמן ביהודים ובאינטרסים חיוניים שלהם, וזועק מרה כשהציבור אינו קונה את השטויות, ומגיב נורמלי. למשל, כשב"מרכז הרב" אין רוצים לראות את יולי תמיר.
ובעניין הקיפוח - ראוי לשמוע את דברי פרופ' משה שרון, מזרחן ידוע באוניברסיטה העברית. פרופ' שרון
דוחה מכל וכל את הטענות על קיפוח ערביי ישראל כעילה לאלימות. כזכור, זה היה אחד המוטיווים המרכזיים בדברי ועדת אור, שהייתה שיא בהתרפסות שלטון השמאל בפני הערבים.
"זה קשקוש, שחוזר על עצמו" - אמר פרופ' שרון - "כאילו שאם היינו הופכים את הערבים למיליונרים, לא הייתה תחושת קיפוח. הרי אם הם היו משלמים מס הכנסה כמו כולם, הם היו מזמן מעל קו העוני. מעידות על כך הווילות הענקיות, שיש להם בכפרים. הם חוזרים על סיפור הקיפוח, כדי להצדיק את הדברים, אבל אנחנו מצדנו צריכים לעקור מהשורש את הביטוי [קיפוח]."
ובאותו ההקשר - האם נכון
הסיפור של אסף וול, שקרייני הטלוויזיה קטעו, בשידור חי, את דברי יצחק דדון תלמיד בישיבת "מרכז הרב", שירה במחבל, ומחה בראיון על חלוקת נשק לפלשתינים במסגרת הסכם אוסלו?
"יש נושאים שאסור לדבר עליהם. טאבו" - כתב וול - "יש עניינים שיכולים לגרום אפילו למגישת פורמלין נטולת הבעה לעוויתות בצדי הפנים. 'מישהו' קבע כי חופש הביטוי בישראל לא יכלול דיונים הנוגעים להסכמי אוסלו וביקורת על רבין. על-פי חוקי ודתי התקשורת הישראלית, יש להקפיד באיסור חמור על שש שעות לפחות בין השימוש בצמד המלים 'ועדת חקירה' לבין השם המפורש 'הסכמי אוסלו'".
