המכשול העיקרי לשיחות השלום בין היהודים לערבים היא הדרישה הערבית העקרונית ל"זכות השיבה". על-פי דרישה זו, כל ערבי אשר שכן בארץ ישראל, או מי מאבותיו ואימותיו היו תושבי ארץ ישראל בשנת תש"ח, זכאי לשוב לביתו הקודם. על סלע המחלוקת הזה התנפצו כל המאמצים להשכין שלום בין הניצים על ארץ ישראל. אין מנהיג ערבי שיכול לעשות ויתור בנושא זה, ולשמר על מעמדו.
אנואר סאדאת נרצח על הרקע הזה בדיוק. אבו מאזן אשר מדבר על שמירת הזכות גם ללא מימושה המיידי מאבד ממעמדו הרעוע בלאו הכי, לטובת מתחרהו איסמעיל הנייה אשר דורש מימוש מיידי של "זכות השיבה".
"זכות השיבה" היא עמוד התווך של השיח הערבי, השיח הפלשתיני, התעמולה הערבית, וניהול המדיניות הערבית. לכן זה העמוד שאותו יש לקעקע, כמהלך הסברתי איסטרטגי.
נתחיל בכך ש"זכות השיבה" היא בדותה בדיוק כמו שה"עם הפלשתיני" הוא בדותה. בארץ ישראל לא היה עם פלשתיני מעולם. היו ערבים, היו בוסנים, היו חורנים, היו פרסים, היו טורקים, היו אפריקנים, היו מצרים, שכולם היגרו לארץ ישראל בשל הפיתוח המואץ שעברה מסוף המאה התשע-עשרה. הם דיברו ערבית באותה מידה שבהודו כולם מדברים אנגלית - כי זו הייתה השפה שבה יכלו לדבר אחד עם השני.
גבולות הארץ היו פרוצים, ויהודים קנו אדמות גם בעמק עיון היום לבנון, גם בקרבת דמשק היום סוריה, גם בעבר הירדן היום ממלכת ג'ורדן. הערבים לא קנו אדמות כי אם מכרו אותן, בשקיקה, ליהודים. ההגירה לכאן הייתה על בסיס כלכלי ללא שום בסיס אידיאולוגי, כי לא הייתה להם שום אידיאולוגיה משותפת. רצח טרומפלדור לא היה על-רקע אידיאולוגי אלא על-רקע של כנופיות פשע. השינוי האידיאולוגי חל רק לאחר שאומות העולם התאחדו סביב הכורח לתמוך במושג של בית לאומי לעם היהודי. זה השינוי שהוציא את השד האיסלאמיסטי מן הבקבוק, שכן מבחינה מוסלמית טהורה יהודי ריבוני הוא כפירה בעיקר, פגיעה אנושה במוסד הדהימה.
לצורך המלחמה האידיאולוגית בריבונות היהודית והשבת היהודי למעמדו האומלל באיסלאם, מעמד הדהימי, כל האמצעים, אני חוזר ואומר, כל האמצעים כשרים. אמצעים צבאיים, אמצעים השייכים לעולם הפשע, שקרים ובדותות, לחץ מדיני ולחץ כלכלי, הכל כשר.
המשימה העיקרית העומדת היום בפני האומה הערבית-מוסלמית היא השבת היהודי למעמדו הקודם, שאם לא כן, מוחמד שקרן ותורתו רמייה. אם צריך להמציא עם פלשתיני, הוא יומצא. אם צריך להחזיק ארבעה מיליון בני אדם במצב של פליטים לעולם, כך יישארו.
אם צריך להרוס מגדלים בניו-יורק כהוכחה לכך שתמיכה בישראל היא מעשה שענשו בצדו, הם יהרסו. אם צריך לנשל קרוב למיליון יהודים ממגוריהם, ונכסיהם, ולהפוך אותם לפליטים, הם ינושלו. אם צריך לשתף פעולה עם הנאצים לצורך השמדת הבסיס הדמוגרפי לישוב ארץ ישראל, שיתוף הפעולה יהיה מלא. אם צריך לפתח נשק אטומי, נשק ביולוגי, נשק כימי, ולשלח אותם בריבונות היהודית, כך יעשה. אם צריך לכפות על נשיא ארצות הברית תוכנית פומבית חסרת כל בסיס הגיוני, לכך יוכפף. הבדותה של "זכות השיבה" של עם שמעולם לא היה אל הארץ שמעולם לא הייתה ביתו הלאומי היא חלק מאותה מלחמה כוללת.
ולא רק בישראל. ה"נאכבה" הראשונה איננה זו שבארץ ישראל. הראשונה היא באנדלוסיה, שם באמת היה שלטון מוסלמי רצוף במשך שבע מאות שנה. היהודים והנוצרים בספרד היו 'דהימים' שהשתחררו מן השליטה המוסלמית. האיסלאם מקונן עד היום על אותה "נאקבה" ודורש "זכות שיבה" גם לאנדלוסיה, דהיינו ספרד, בדיוק מאותה סיבה.
"זכות השיבה" איננה אלא תביעת הנישול. נישול היהודים מן הבית הלאומי לו הם זכאים ואותו הם בונים. התשובה לערבים הדורשים את תביעת הנישול היא "תשכחו מזה". התשובה לאומות העולם התומכות מסיבות אינטרסנטיות בתביעת הנישול היא "קודם אצלכם". מי שדואג לפליטים הערבים מסיבות אנושיות שיישב אותם אצלו בבית, ולא אצלנו. כאן ארץ ישראל, ביתו הלאומי של העם היהודי, וזכות השיבה היחידה שיש היא זכותו של העם היהודי לשוב למכורתו בארץ ישראל.
