שלשום התבשרנו על מהפכה בסוגיית השתלות איברים שמקורה במעבר שני חוקים: האחד המסדיר את נושא תרומת האיברים ומפצה את התורם החי והמת; האחר, המגדיר לראשונה ובאופן משפטי מחייב את המוות המוחי-נשימתי כמוות תקף בישראל. מקורה של מהפכה זו נעוץ בנתונים הקשים לפיהם רק 8.4% מהאוכלוסיה הישראלית הבוגרת מחזיק בכרטיס תורם לעומת 15-25% במדינות המערב ולכך ששיעור המסכימים לתרומה מבין אלה שחברים באדי נמוך מ-50%.
כך, על אף שבשנת 2007 הייתה עלייה של כמעט 45% במספר המצטרפים לאדי לעומת השנה הקודמת, מספר אירועי התרומה כמעט שלא השתנה בשלוש השנים האחרונות. נתונים אלה הדאיגו את ראשי המערכת הציבורית והמשפטית בישראל, ולאחר מאמץ רב הושגה הסכמה באשר לתמורה שתתקבל עבור מעשה התרומה אף אם לא נכנה אותה "סחר" ולו כדי שנוכל להמשיך ולראות את עצמנו כשייכים לחבר מדינות המערב הנאורות, וגם באשר לנסיבות הרפואיות בהן ניתן יהיה לקצור איבר מן אדם שיוכרז מת אף אם אלה יקבעו ע"י הממסד הרפואי - ובתנאי שנערכו בדיקות "אובייקטיביות" ואושרו ע"י צוות שהוכשר, בין היתר, ע"י שלושה רבנים.
שני החוקים חשובים ומבורכים, אולם נדמה שהחיפזון להעבירם ולו במחיר של העדר דיון ציבורי אמיתי יתן את אותותיו בעתיד לבוא. במיוחד בולטת בהיעדרה גיבושה של תפיסה ציבורית רחבה הנוגעת למשמעות מתן התמורה לתרומת איברים.
האם נכון לשלם ולקבל עבור איבר סכום גלובאלי וקבוע, שאינו משקף תשלום הוצאות ואובדן הכנסה המיוחד לתורם הספציפי? שהרי אם החוק אינו בא לאפשר מסחר באיבר אלא פיצוי בגין אי הנוחות שנגרמת כתוצאה מהתרומה, מדוע שלא נפצה את התורם כמידת טרחתו ונזקו? ואף אם נבחר בתשלום האחד והכולל, האם סכום זה צריך לעמוד על 18,000 ש"ח? האם הכנסת והציבור מבינים מהי משמעות סכום זה עבור אם חד הורית שמתקיימת מהבטחת הכנסה? את מי הם בדיוק מייעדים לשמש תורמים פוטנציאלים? ובכלל, האם תרומה של איבר אחד צריכה להיות שווה במחירה לתרומה של איבר אחר? האם מי שיתרום כליה וכבד יקבל 36,000 ש"ח?
גם החוק המסדיר לראשונה בישראל את הגדרת המוות המוחי אינו פטור מבעיות. ראשית, יש להצטער על כך שהגדרת המוות כרוכה באופן כה ישיר (בזמן ובתודעה) עם סוגיית תרומת האיברים. ההכרה בהגדרת המוות המוחי וההסכמה לקבוע הגדרה זו בחוק לא נועדה ולא גובשה אלא כדי לאפשר ביתר קלות את קצירת האיברים מן המת ואת הגדלת מאגר האיברים להשתלה. לא קדמה להכרה בהגדרה המשפטית החדשה של המוות שום תפיסה שחורגת מההשלכה המעשית שיש להגדרה זו על החברה.
יתירה מכך, קביעת רגע המוות היא הליך רפואי טהור ובכל העולם הוא מסור בידי הרופאים בלבד. במשך שנים נטשה מחלוקת קשה בין הרופאים לרבנים בנושא קביעת המוות, שביטויה גילויי חשדנות של הממסד הדתי ברופאים על כי הם מקדימים בטרם עת את קביעת המוות של חוליהם, ועל כן פעולתם שקולה היא לרצח. הרופאים מצדם שללו הכנסת "משגיחים" אל בתי החולים וכתוצאה מכך, הממסד הרבני לא עודד תרומה מן המת. אלא שגם אם החוק משקף פשרה דתית - הכרה בהגדרת המוות המוחי מצד אחד, אך רק לאחר בדיקה אובייקטיבית באמצעות מכשור מיוחד ואישור ע"י צוות שעובר הסמכה מאנשי דת, מצד אחר, היא אינה מייצגת את דעת כלל הציבור הדתי ואין לה כוח משמעותי כדי להגדיל את מספר התורמים הפוטנציאלים. ההצעה מחייבת עלויות הכרוכות ברכישת מכשירים, שלא היה בהם צורך קודם, ובצמצום מספר הרופאים, שיוסמכו לקבוע את מותו של החולה.
מעבר שני החוקים החדשים ישמש מבחן ליכולתה של הכנסת לכוון התנהגות בריאה ונחוצה חברתית, והוא ילמד אותנו פרק חשוב לעתיד בכינון מדיניות בריאות, שתעמוד, או לא תעמוד, במבחן התוצאה.
