שר הביטחון מצוטט כמי שאמר ל-80 שגרירים את הדברים הבאים: "אנו רואים בפתיחת משא-ומתן עם סוריה וביציאת סוריה ממעגל הקיצוניות - יעד מרכזי במדיניותה של ישראל". עוד אמר כי "אנו רואים באבו מאזן בסלאם פיאד ובתנועת פתח כמי שניתן להגיע איתם לשלום".
אין להתכחש לעובדה שאמירתו זו של שר הביטחון היא רבת משמעות, היו ויש בה כוונות, אך גם תובנות לגבי התנהלות המהלכים וגם לגבי התוצאות, תהיינה אשר תהיינה. כמהלך אסטרטגי, אין ספק שהוצאתה של סוריה ממעגל "ציר הרשע" והגעה עמה לשלום, זהו צעד חשוב ביותר, אפילו רצוי מאוד.
הבעיה איננה ישראל ומדיניותה, אלא סוריה והשפעותיה של אירן עליה, ותמיכת סוריה בחיזבאללה וחמאס. אי-לכך, יש לנתח את האפשרויות מתוך ראייה מפוקחת של המציאות ולא ללכת שבי אחר תסריטים בלתי מציאותיים.
המו"מ עם סוריה אינו יכול לעמוד כמהלך בפני עצמו. ניסיונות העבר מוכיחים שסוריה אינה מוכנה להתפשר כמלוא הנימה בכל הקשור להחזרת רמת הגולן כולה. אין להניח שסוריה של בשאר תהיה גמישה יותר מאשר סוריה של אביו. הסורים ידרשו, ככל הנראה, את כל רמת הגולן ללא השארת סנטימטר אחד בידי ישראל. המשמעות היא חזרה לגבול של ה-4.6.67. בהנחה שסוריה תעמוד בפני לחצים כבדים ביותר הן מצד אירן והן מצד גורמים איסלאמיים קיצוניים אחרים, הסיכוי לוותר לישראל, כולל בנושא "סידורי ביטחון" ברמת הגולן, נמוך למדי.
בפני שר הביטחון וראש הממשלה עומדים כוחות פוליטיים וחברתיים חזקים ביותר המתנגדים באופן מוחלט לירידה מן הגולן. כל אדם סביר מבין שכדי שממשלת ישראל תוכל לבצע מהלך כה דרמטי, חייבת להיווצר קואליציה פוליטית רחבה למדי אשר תשקיט את דעת הקהל הישראלית אשר ברובה נגד הירידה מן הגולן וויתור, גם אם המדובר בשלום. לעת עתה, קואליציה פוליטית מסוג זה אינה נראית באופק בכלל.
המשטר הסורי יציב למדי, אולי מן היציבים שיש במדינות ערב. במצב זה יכולת התמרון של בשאר גבוהה לאין שיעור מזו שיש לממשלת ישראל. בשאר יודע זאת היטב, לכן אין זה כלל סביר שיהיה מוכן לויתור כלשהו כלפי ישראל ולו למען לסייע לממשלה זו או אחרת בישראל.
יש המניחים שכישלון הכינוס בדמשק יפגע במשטר הסורי. יתכן, אך יתכן ולא. אסור לשקוע באשליה שראשי מדינות ערב מייצגים את הלך הרוח בקרב עמיהם. ההפך הוא הנכון. לכן, ברמה הפוליטית, יתכן ובשאר נחל כישלון טוטלי, אך בקרב עמי ערב יש לו תמיכה גדולה ביותר. הוא יודע זאת היטב, וגם את העובדה שמנהיגי מדינות ערב חוששים לעצם כיסאם מן הפונדמנטליזם האיסלאמי או הרדיקאליזם הפוליטי בקרב הערבים.
יש לקוות ששר הביטחון וכל האנשים המעורבים בגיבוש התוכניות, מודעים היטב לעובדות שלעיל. לכן, מי שפניו למשא-ומתן עם סוריה חייב לקחת בחשבון לא רק את התוצאות החיוביות שעשויות לצמוח, אלא גם את התוצאות השליליות. לא מן הנמנע, והלוואי והדברים הבאים יופרכו, אך מאוד יתכן שהדרך לפתרון מדיני עקלקלה ורק מלחמה נוספת, עקובה מדם, תשכנע את כל הצדדים בצורך בהסכם שלום.
נכון שההערכה נשמעת כחזרה לתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, אך אסור לשכוח עובדה זו. במזרח התיכון הכל אפשרי. לכן, על ישראל להיערך היטב גם לאפשרות כזו.
ההצהרה של שר הביטחון בדבר דבקותה של ישראל במו"מ עם אבו מאזן על עתיד היחסים בין ישראל לבין הפלשתינים נשמעת, היום, כבלון ניסוי. מר ברק יודע היטב שאבו מאזן ואנשיו הם בובות פוליטיות בלתי רלוונטיות. הקיצוניות האיסלאמית-חמאסית התפשטה לגדה, ובשטח, הם אלה השולטים. אבו מאזן יודע בעצמו עובדה זו, לכן כבר התבטא לא אחת שפחות ממה שערפאת ניסה להשיג, הוא לא יהיה מוכן לקבל. גם הצהרותיו של אבו מאזן בכינוס דמשק מוכיחות שמאחורי החזות המתונה, עומד אדם שיודע היטב מה עמו רוצה ומה הוא מסוגל להעביר במשא-ומתן.
כוונותיה של ישראל נכונות וטובות, אך מצער הוא שהמצב מסובך ביותר. שומה על המנהיגים לחפש כל זיק של תקווה לשקט המיוחל ולהיות מוכנים לעבודה קשה. אסור לשגות באשליות ויש לנתח את המציאות נכוחה.
