עיתים קורה ומתערבב מין בשאינו מינו. לדוגמא, בכל פעם שמשווה מאן דהו את המתרחש בשטחים לעניין הסטורי כלשהו הקשור בנאצים, מזדעזעת אצל השומע הרקמה האנושית המוסרית הבסיסית ביותר.
השבוע השוותה חברת פרלמנט אנגליה, אונה קינג, את חבל עזה לגטו ורשה. לבטח סברה לתומה כי בכך היא מפגינה רגישות והומניות יתר. לא רק שהיא מכירה את הסבל שעבר העם היהודי ומודעת להסטוריה שלו, אלא שהיא גם מכירה בסבל הפלשתטיני הנורא. אולי לא היו הדברים ראויים לתגובה, אלא שנימה "מוסרית" דומה ניתן לשמוע בזמן האחרון גם מפי ישראלים. לכן כדאי לדקדק מעט בדברים.
לטענת קינג, "ההבדל העצום" בין עזה לגטו ורשה הוא ש"הפלשתינים אינם נשלחים לתאי גזים". השאר מזכיר לה מאוד את השואה. "מה שהופך את המקומות לדומים הוא שגם מהיהודים נגזלו קרקעותיהם, רכושם ומקצועותיהם". שואת היהודים בגטו, לדעתה, הייתה אובדן קרקעותיהם, רכושם ומקצועותיהם. "השיא הוא בניית חומה סביב הפלשתינים. וזה בדיוק הצעד בו ממשלת ישראל נוקטת. בעשותה כך, היא יוצרת גטו פוליטי. אינני חושבת שאפשר להתחמק מהמסקנות הנובעות מכך". המסקנות הן כמובן שדין ישראל כדין גרמניה הנאצית, בסייג ש"הפלשתינים אינם נשלחים לתאי גזים".
הדברים מנותקים כל כך ממציאות כלשהי, עד שנעתקת הלשון. אולם אז באים לעזרתנו הנתונים וההבדלים העובדתיים, ואפילו על יבשותם וריחוקם, הם זועקים חמס. המספרים מסבירים לעיתים בעצמם מה שלא ניתן להסביר בשפת בני אדם. הדגש על התמונות ועל הסיפורים האישיים של נרצחי השואה, על כל חשיבותם, משכיח לעיתים את זוועות המספרים, אשר גם מן הבחינה העובדתית, המדעית, ההסטורית והקרה, אין להם אח ורע בשום מקום בעולם ובשום זמן. קורה ודווקא הם, המנותקים מכל עמדה, מביעים לעתים טוב מכל את הזוועה. זו עשויה להשתקף גם בהשוואה של נתוני חבל עזה לגטו ורשה, שהיה בסה"כ שלב אחד, במקום ובזמן אחד, חלק אחד, מנסיון השמדת היהודים כולם.
בעזה צפיפות אוכלוסין של כ-3,000 נפש לק"מ מרובע. היא יושבת על שטח של כ-350 ק"מ מרובע, וחיים בה מעל מיליון איש. צפוף. המאבק על שטח מגורים ופרנסה הוא לבטח לא קל, בעיקר במחנות הפליטים העניים ומחוסרי העבודה. אולם בחינה לא מדוקדקת מעלה כי במדינות עולם שלישי רבות אחרות החיים קשים לא פחות ואף יותר. ישנן מדינות שלמות (ולא רק אזורים או ערים) עם צפיפות גדולה הרבה יותר. בערים רבות, כולל בארצות ערב, צפיפות גדולה יותר. פחות מרוב הארצות הללו סובלת עזה מתמותת תינוקות, ממחלות, מרעב. לעזה רצועת חוף, שטחי חקלאות, מרכזים ציבוריים, שכונות יוקרה. התקציב השנתי של עזה גדול יחסית, ואינו מצדיק את תנאי החיים במחנות הפליטים.
בגטו ורשה הצטופפו כ-130,000 איש לק"מ מרובע. פי יותר מארבעים ושניים! אם תנאי המחיה הצפופים בעזה אינם אנושיים בעיני חברת הפרלמנט, מה תגיד על תנאי החיים בגטו שהיו פי יותר מארבעים צפופים יותר? בגטו, שהחל להיווצר ב-1939, הצטופפו קצת פחות מ-400,000 איש. בהמשך הוקטן שטח הגטו, עד שעמד על כ-3 ק"מ מרובע בלבד. בתקופה זו עלה מספר הגרים בו לכ-440,000. אין, לא היה, וכנראה גם לא יהיה חבל ארץ או עיר, שאפילו מתקרבים לתת-מימדים כאלה.
משל ציורי: דיחסו את כל יושבי רצועת עזה, מעל למיליון, כל יושבי מחנות הפליטים, כל יושבי העיר, כל החקלאים, לשטח קטן פי 50 - למשל למחנה פליטים אחד או לכפר - ואז תתקרבו לצפיפות הגטו. לחלופין אפשר להכניס לרצועה כמו שהיא היום עוד כ-45,000,000 איש.
בעזה בתקופה של שלוש שנים מתים כ-1.2% מהאוכלוסייה (ונולדים מעל ל-10%). לא מתים מרעב או ממגיפות בעזה. זהו אחוז תמותה יוצא דופן בהיותו מהנמוכים ביותר בעולם! (מעבר למקום ה-200). מקומות רבים בעולם שאינם נמצאים בקונפליקט, למשל, אזורים רבים בהודו או באפריקה, סובלים מתמותה תינוקות גדולה יותר וגם מרעב, מוות ממחלות ומחסור בתרופות, תופעות שאין בעזה.
בגטו ורשה בתוך שלוש שנים מתו כ-20% מתושבי הגטו (מעל ל-88,000 יהודים). זהו אחוז תמותה חסר תקדים, בעיקר משום שלא מתו בגטו מאלימות ישירה, אלא בעיקר ממחלות מוכרות וניתנות לטיפול ומרעב. בגטאות הצפופים נאבקו בתמידות בטיפוס (מגיפה אופיינית לצפיפות שכזו) ובדיזנטריה. ב-1941 בלבד מתו בגטו ורשה כ-10% מהאוכלוסיה (מעל 41,000 איש). הערך הקלורי הממוצע של המזון שקיבל תושב הגטו היה 200 קלוריות ביום (כ15% מהמינימום הדרוש למחיה). בשלביו האחרונים של הגטו מתו ברחובות יום יום מרעב ומחלות. במארס 1942 מתו ברחוב הגטו 290 איש. פשוט התמוטטו ברחוב ומתו. בשלבים אלה לא היה מי שיקבור את הגופות והן נערמו ונמקו ברחובות.
כמו קודם, נערוך ניסוי מחשבה תיאורטי וקשה מוסרית לצורך הדגמה: אם תופחת במידה דרסטית ילודת התינוקות בעזה ויומתו מעל 200 איש (גברים, נשים ילדים ותינוקות), מדי יום ביומו, במשך שלוש שנים תמימות (כ-1100 יום), נתקרב למימדי המוות הטבעי בגטו.
ישנם כמובן גם הבדלים נוספים. למשל, תושבי הגטו אולצו להשאר בו בכפייה, ולאורך כל שנות קיומו הוסיפו לו עוד ועוד יהודים מדי חודש. לעומת זאת, את בעיית הפליטים ישראל מעוניינת לפתור כבר שנים ארוכות. הוזרמו לטובת העניין כספים רבים, הן ממדינת ישראל והן משאר העולם. בכלל, הסיוע המגיע לפלשתינים הוא אדיר מימדים. אין אוכלוסיה בעולם המסתייעת בסכומים גדולים כמוהם. אין עם הזוכה לאהדה שכזו לא רק בכסף, אלא גם באנשים, תרופות, מזון ומאמצים דיפלומטיים.
ראוי גם לזכור כי רוב פליטי עזה הם פליטי 1948. כזכור, מלבד הפוגה קצרה ב-1956, הייתה עזה תחת שליטה מצרית מ-1949 עד 1967. מ-1994 הם תחת שליטה פלשתינית מתוקף הסכמי אוסלו. בשנות השלטון הערבי היו יכולים התושבים לדרוש ולהשיג טיפול במצבם, שיפור תנאי חייהם, אזרחות. אולם הנתונים מראים שדווקא בשנים אלה לא רק שלא תבעו זאת, אלא שהשתמשו בשלטון לטובת הגברה ניכרת של הטרור.
המסקנה ברורה. העזתים מבכרים להפעיל טרור מאשר לשפר את מצבם. הם מעדיפים לרצוח "ציונים" מאשר להיטיב את חייהם. ולכן מצבם הוא במידה רבה תוצאת בחירה חופשית.
ודאי, ישנם עוד הבדלים רבים ביו ורשה לעזה. לא רק העדר תרופות או סיוע בגטו, אלא גם עבודות הפרך בכפיה ומחנות העבודה האימתניים, שנועדו לא רק להועיל לגרמנים אלא בעיקר לשבור את רוח היהודים, ותנאי החיים בהם היו בלא מעט מקרים גרועים מבגטו. החומה סביב הגטו לא יועדה רק למניעת יציאת היהודים, אלא בעיקר למניעת כניסת הגרמנים, בל יבואו במגע עם השיקוץ היהודי. יעידו על כך שלטי ה"שטח מגיפות - הכניסה אסורה" בכניסות לרובע היהודי, שהוצבו עוד קודם ליצירת הגטו. וראוי להזכיר גם כי את החומה בגטו ורשה הקימו מכספי היהודים עצמם. ועוד ועוד ועוד, עד אין קץ.
אך יותר מכל חשוב לזכור: ישנן מצוקות רעב בעולם (לא בעזה). ישנם בעולם מגפות (לא בעזה). אולם יצירת תנאי חיים מכוונים שיובילו למגיפות ולרעב (כמו הערך הקלורי שחושב במדויק על-ידי הנאצים וההחלטה לא לקבור גופות) אין בשום מקום בעולם. בנוסף, כאשר נתן היידריך את ההוראה לכלוא את היהודים בגטאות, הוא כבר הגה את קווי היסוד של "הפתרון הסופי לבעיית היהודים". אלו הם הקשרים שאסור לאדם מוסרי להתעלם מהם. בהם גלומה המשמעות הממשית, האמיתית, של המילה: גטו.
עד כאן באשר לגטו. אבל טועה המחוקקת האנגליה כאשר היא מעלה את עניין תאי הגזים. סימן ההיכר של ההשמדה הגרמנית איננו תאי הגזים. אלו היו פשוט אמצעי זול ויעיל שמצאו הגרמנים. משקל הכובד של השמדת היהודים לא עומד על השימוש בגז, אלא במקום אחר לגמרי.
מכונת ההשמדה עמדה על דה-הומניזציה של היהודי, כפי שלא נודע קודם לכן ביחס לשום עם. אמנם נכון, יותר מכל חפצו במותם של היהודים וזו הייתה התכלית העיקרית. אולם לא מותם או רציחתם הוא שמספק את הנופך המיוחד לשואה, לא הוא המעיד יותר מכל על אובדן הצלם, שבשלו נרצחו באופן שיטתי 6,000,000 בני אדם יהודים, זקנים, נשים, תינוקות בני יומם, בתת משקל, תת תזונה, תת חיים, שנטבחו מטווח אפס, ללא נשק בידם ועל לא עוול בכפם.
הסימן המעיד על שטניות המעשה הנאצי לא מתבטא במלואו אפילו בשגרת ההשמדה. הסרט הנע היומיומי שכלל הכנסת יהודים לתאי הגז, הפעלת הגז, ההמתנה לנידופו, פינוי הגופות, שריפתן, שיבור העצמות, איסוף האפר שהצטבר מאלפי גופות ביום, העמסתו על משאיות והטלתו בנהרות וביערות. סרט נע זה של השמדה, מפעל ייצור המוות הזה, שפעל בדקדקנות גרמנית ורצח אלפים בדרך שגרה יומית, אשר בעצמו יוצר תקדים היסטורי שאסור לאנושות להסיר עיניה ממנו ולו לרגע, אפילו הוא לא עיקר העדות לנורא שבפשעי האנושות.
את סימן ההיכר המובהק של הדה-הומניזציה, אשר אפשרה לראות ביהודי חיה, אנו מוצאים דווקא בקניבליזם הגרמני, שמצא שימוש גם לשיני היהודי שנעקרו בחיפוש אחר זהב, שאסף את שער ראשם של היהודים בכדי שלנשות גרמניה יהיו פאות שופרא דשופרא, שליקט את העצמות בכדי ליצור שלדים לפקולטות לרפואה, שהשתמש בשומן גופם של הנרצחים ליצירת סבון איכותי, שהשתמש בגופן של נשים וילדות בכדי לבדוק כריתות רחם בלי הרדמה, הריונות מאולצים בבטן פתוחה, חיבור ילד לילדה בתפירה ועוד כהנה ניסויים "מקדמי אנושות". יותר מאשר תאי הגזים וההשמדה, הקניבליזם הוא סימן הייחוד של השואה. הוא שהופך את הנאצים לאנשים מן הבחינה הביולוגית בלבד. אנשים ללא צלם.
ההשוואה של חבל עזה לגטו ורשה, גם בצרוף כל סייגי העולם כולו, עולה רק בראשו של מי שאינו רק בור מוחלט, אלא גם רשע ומנוול. ההשוואה המפלצתית, שאינה ראויה לעלות על שפתי אנוש, מעמידה דווקא את העורך אותה, את מי שסבל השואה נראה לו טריוויאלי ומצוי כקשיי היום של אדם מעזה, בצידם של חיות האדם.
