מי פוגע בחוסן הלאומי

לאחרונה אנו עדים לתופעות של גלי ביקורת אגרסיביים ומעורבות פוליטית שלא ידענו כדוגמתה בעבר מצד שופטים עליונים (בדימ.), הקוראים למשל למפלגת העבודה ולעומד בראשה לסכל את יוזמות השר. יש להצטער צער רב על תופעות מאין אלו ועל ביקורת לא עניינית וחסרת שחר שמושמעת השכם וערב מפי גורמים אלו.

מצערים במיוחד לשמוע הינם דבריו האחרונים של הנשיא ברק בכנס במכללת שערי משפט שם האשים כי הרפורמות של השר פרידמן "פוגעות בחוסננו הלאומי". זוהי האשמה חמורה ובכל הכבוד, חסרת כל שחר.

דומה כי האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי של הנשיא ברק והניסיון שלו לקבוע "את דמות המדינה וערכיה" כמנכ"ל על או כמחוקק על של המדינה, מעל לכנסת, הביא עלינו פגיעה חמורה באמון הציבור בביהמ"ש העליון, שירד משיעורים של כ-80% במחצית שנות התשעים לכ-27%, עוד טרם שהשר פרידמן נכנס לתפקידו. מדיניות זו של הנשיא ברק הביאה לשיבוש המערכת הדמוקרטית והגבירה את השסעים בחברה הישראלית, תוצאות ניסיונותיה של קבוצת מיעוט, בכל הכבוד, להכתיב ערכים המנוגדים לעמדת הרוב, תחת שיח ליברלי של "זכויות אדם" ומדיניות זו, בכל הכבוד, היא זו שפגעה וממשיכה לפגוע בחוסננו הלאומי.

בכל מדינה במערב מתקיים ויכוח פוליטי ומשפטי לגיטימי בין עמדות שמרניות מסורתיות לעמדות ליברליות ואין כמו ביהמ"ש העליון בארה"ב כדי להמחיש זאת. רק אצלנו קיימת במשפט אחידות דעים ליברלית וניסיון לכפות על הציבור ערכים שהוא אינו מאמין בהם. רק אצלנו ישנו בית המשפט עליון כמעט על טהרת הערכים הליברליים אשר גם לשופטיו שליטה על הליך המינוי, תופעה שאין לה שום אח ורע בשום מקום בעולם. אם חס וחלילה יש למישהי "אג'נדה" אחרת, רחמנא ליצלן, כמו לפרופ' רות גביזון למשל, אזי היא פסולה מלהתמנות.

למרבה הצער הנשיא ברק התעלם במרוצת שנים רבות מהאזהרות והביקורות שנשמעו נגד דרכו מצד מבקרים רבים: הנשיא לנדוי, ממלא-מקום הנשיא מנחם איילון פרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' דני פרידמן, פרופ' יעקב נאמן, ראש הלשכה דאז עו"ד דרור חטר-ישי ואחרים, ואת התוצאות העגומות כולנו רואים למרבה הצער כיום.

למשל דברים שאמר הנשיא לנדוי בראיון לעיתונאי ארי שביט לעיתון הארץ ב-9.2000:

ש: "האם הבעיה היא שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים?

ת: אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין הרשויות המשטר שלנו.

ש: האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו?

ת: לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל. "

או דברי פרופ' רות גביזון גם כן אצל ארי שביט בהארץ באוקטובר 99": "יש כאן ניסיון של גורמי אליטה ותיקים לעבוד באמצעות החוקה ובאמצעות בית המשפט כדי לתת מסגרת מושגית-חוקתית הומוגנית לאוכלוסיה שהיא היום מאוד לא הומוגנית. המסגרת הזאת איננה מביאה בחשבון את ערכיהם ותפישותיהם ואמונותיהם של יותר ממחצית האזרחים- הערבים, הדתיים, המזרחים והמסורתיים. כאשר מנסים להקים חוקה מערבית-חילונית-ליברלית על אוכלוסיה שאיננה כזו, אי אפשר לראות את המהלך הזה אלא כמהלך של אכיפה, שבמקום להשיג יותר לכידות אזרחית ישיג את ההיפך הגמור. הוא יצור יותר תסיסה ופילוג. ובסופו של דבר הוא גם יגביר מאוד את ההתנגדות לביהמ"ש העליון אשר ייתפש כמי שכופה ערכים של חלק מהאוכלוסיה ומבטל חוקים שהם תוצאה של הסכמות ופשרות פוליטיות".

אז מי כאן פוגע בחוסן הלאומי? ניסיונותיו של השר פרידמן להחזיר את ביהמ"ש העליון לדמותו המסורתית כמו בתקופתם של אגרנט, זוסמן, כהאן ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים, לנדוי ושמגר? או פסיקה ליברלית, המנוגדת להשקפות רוב גדול בציבור, ברוח "מדינת כל אזרחיה" בעניין קעדן - "מוסדות הציונות סיימו את תפקידם" (פסק דין לו קרא הנשיא לנדויי "פוסט ציוני") או הניסיון שכמעט צלח להכשיר את זכות השיבה באמצעות חוק האזרחות, משל יש שתי ממשלות בישראל האחת המסרבת לזכות השיבה במו"מ בקמפ דיוויד גם במחיר של פריצת מלחמה, והשניה "ממשלת הזכויות" המחליטה ההפך בתנאי שהדיון ילבש צביון של "זכויות אדם". או הניסיונות לקבוע את שיעור החשמל והסולר שניתן יהיה לספק לרשות החמאסית בעזה.

או הקביעה: "ההינתקות עולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" ברוב של עשרה נגד אחד? זוהי קביעה פוליטית פאר אקסלנס. אני תמכתי בהינתקות, אני לא צריך קביעה של בית המשפט, בכל הכבוד לא כאשר כבשנו את הרצועה ב-67, לא כשהקמנו ישובים, לא כשנסוגונו ופרקנו אותם ולא חס ושלום אם נצטרך לחזור שוב. זה הכל מחוץ לתחומו של ביהמ"ש.

דווקא גישתם האידיאולוגית של הנשיא ברק ותומכיו: העמדת הפרט על צרכיו וגחמותיו מעל לכל ערך אחר תוך ביטול של כל ערך משותף, משל אנו חיים בסאן-פרנסיסקו המקום הליברלי ביותר עלי אדמות, ומחיקת מגילת העצמאות הביטוי של שארית הקונצנסוס הלאומי המינימאלי בין כל חלקי החברה הישראלית המשוסעת, הם אלו שפוגעים בחוסן הלאומי.

את הוויכוח האידיאולוגי והפוליטי הלגיטימי בין ערכים שמרנים מסורתיים לבין ערכים ליברליים יש לקיים בכנסת ורק הריבון יכריע בו.

השר פרידמן שואף להחזיר את הוויכוח הזה לכנסת לאחר שניטל ממנה במה שקרוי "המהפכה החוקתית", שרבים אומרים שכלל לא התרחשה. בדמוקרטיה הישראלית, כמו בכל דמוקרטיה אחרת, אין תחליף למערכת הפוליטית ואת ההכרעות האידיאולוגיות יש לקבל רק בכנסת ולא במערכת המשפט. יש לפעול לחיזוקה ולהעלאת רמתה של המערכת הפוליטית אולם ביהמ"ש לא יכול להעמיד עצמו במקומה ולקבל את ההכרעות האידיאולוגיות והפוליטיות תחתיה, זה איננו תפקידו לא כאן ולא בשום מקום אחר בעולם.

לאחר שנים שביהמ"ש נטל לעצמו סמכויות בדרך לא דרך, אין מנוס מקיום הדיון הציבורי שייזם שר המשפטים במעמדו של ביהמ"ש העליון בחברה הישראלית ללא השמצות וללא האשמות שווא. דיון זה רק תורם לחוסנה של החברה הישראלית ויביא להעלאת קרנה של הדמוקרטיה בישראל.