"תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה - תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו, שתבוא אחריה" [הראי"ה קוק, אורות הקודש, י"ז, א'].
בה' באייר תש"ח, קמה מדינת היהודים. היא קמה מתוך ערפילי הגלות, מתאבקת באבק רגליהם של העולים, להוטה ברוח אלו המוסרים את נפשם, מי למען לחולל חזונם של נביאי האמת ומי למען מימוש הרעיון הציוני.
כעבור שישים שנה עדיין מרחפות מעליה שאלות זהותה ותרבותה, שאלות צדיקותה וערכיותה. מדינת ישראל, עת יום הולדתה השישים, רחוקה מאד מן החזון הנבואי של ימות המשיח. העם היושב בציון מפולג ומבולבל. יותר ויותר גוברות עלינו העייפות והאדישות לצד הרצון התופח בנהנתנות שלוחת רסן. ולפעמים, רק לפעמים, נשאלת השאלה, האם יש עתיד למדינה?
התקומה השלמה "המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני, כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהודי בגולה, לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה, והחיזוק של המצוות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל." [הראי"ה קוק, אורות, פרק א'].
כל אלו מבינינו, התולים את תקוותם לתקומה השלמה בלא ההשגה האלוקית שהגאולה כרוכה בה, לא זו בלבד שמתבדים, אלא עוד חוטאים בחטא "כוחי ועוצם ידי". באין ההתאמה שבין הערך הרוחני של "ישראל" לבין ערך ישראל הגשמי, לא יהיה ביכולתנו לרשת את אדמת אבותינו ולהתנחל עליה לעד, כי אם לפרקי זמן קצרים. באין זיקה להשגה אלוקית, שוב שורה ההרס על ישראל, שוב נעקר העם מאדמתו, ובניין שלם בן שישים שנה, דומה כאילו מָט-לִנְפֹּל.
השאיפה לכונן אט אט
מדינה יהודית, החיה לאור ההלכה, הינה חסרת ממשות הדרושה לכך. הקרע שבין המחנה הדתי למחנה החילוני ילך ויעמיק, בלי שום קשר לגודל המחנות. כי הדתיות המסתפקת בקיום המצוות בלא השגת תוכנן הפנימי, הנעלה, הינה דתיות גלותית. היא איננה מתיישבת עוד על דעת אלו שרחקו ממוסרות התורה, בעידן בו רוחות הגאולה מנשבות ונופחות בבני אדם את הרצון הגדול, אף אם לא מבורר דיו, להשגה רוחנית.
"אני רואה, שעיקר מניעת ההצלחה, בכל מה שעושים לחזק את היהדות, ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמח. הכול פונים עכשיו רק לתקן את ה"פראסטע פרומקייט" (החרדיות הפשוטה), כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה" [אגרות הראי"ה א', ק"ס].
יש להבין, אפוא, את מהות אותה ההוויה הרוחנית, את הערך הפנימי של ישראל. כי תקומתנו קשורה בקשרי חיים עם התחייה הפנימית של כל איש ואיש מישראל. היא תלויה בזניחת דרכי הגלות הפנימית שלנו לטובת ההשגה הרוחנית של מהות ישראל, כפי שהשיגו אבותינו את אלוקותו ית', בכל נפשם ומאודם.
מהות ישראל ויש להבין את עניין השגת אלוקותו ית'. כבר הזכירו חכמינו כי "האדם - עולם קטן, העולם - אדם גדול". עיקר הנברא הוא רצונותיו וּמַאֲוַיָּיו, על כן כל פרט ופרט מהעולם הערוך לנגדנו משקף את הרצונות החבויים בנו.
הרצון לקבל שבאדם מכונה "ארץ", כפי שכתוב, "ויקרא אלקים ליבשה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה" [ילקוט שמעוני ח"א, רמז ז].
הרצון לקבל הטבוע בנברא הינו הופכי במהותו מתכונת הבורא – תכונת ההשפעה והנתינה. תכלית האדם הינה לרכוש את תכונת הבורא ולהגיע לידי גילוי אלוקותו ית' בעולם הזה, לידי הדבקות בו, כפי שכתוב [שבת, קל"ג:] "מה הוא חנון ורחום אף אתה הֱיֵה חנון ורחום".
הרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל, בנו וממשיך דרכו של הרב יהודה הלוי אשלג, בעל הסולם זצ"ל, כותב במאמרו "הללו את ה' כל גויים" כך: "ויש באדם בחינת "אומות העולם", ויש בו בחינת "ישראל" המבקשת להגיע לאחדות הבורא וידיעתו (ישר-אל). ו"הישראל" שבאדם הוא בגלות תחת שליטת אומות העולם".
"ארץ ישראל" הינה הדרגה הגבוהה של ההשגה האלוקית. לזאת התכוונו חז"ל בקהלת רבה א', באומרם "כל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לרוח הקודש". כאשר זוכה האדם להדמות ולהידבק בקונו ובתכונותיו, זוכה לצאת מגלות "אומות העולם" ולהלביש את ה"ארץ" (הרצון) שבו, בתכונת "ישר-אל", תכונת ההשפעה והנתינה של הבורא ית'. בכך תלויה התקומה השלמה של עם ישראל בארצו.
ראשית צמיחת גאולתנו ובכל זאת, אם תקומתנו הגשמית כה קשורה לגאולתנו הרוחנית, הכיצד, אפוא, זכינו להקים מדינה? הרי לא זו בלבד שלא קמה בידי אלו שהגיעו לידי השגה אלוקית, כי אם בידי אלו שפרקו את עול התורה מעצמם?
את התשובה לשאלה זו נותן הרב יהודה לייב הלוי אשלג, בעל הסולם זצ"ל, בנואמו בפני תלמידיו לרגל סיום פירוש הסולם לספר הזהר:
"ויש לדעת שעניינים רוחניים אינם כעניינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע לכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'" וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתייגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקוים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו".
ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה".
דורנו השב לארץ ישראל, זכה לגאולה הגשמית שקדמה לזו הרוחנית. אולם בטרם השגנו את השלמות הנעלה שבדרגת "ארץ ישראל" הרוחנית, בא לידי ביטוי היחס הלקוי בין הרוחניות לגשמיות באובדן הדרך, בייאוש ובעלטה המתגברים בנו.
אנו עומדים בפתחו של עידן חדש. אותה תחושת הייאוש המתגברת היא אשר תביא לחיפוש מוצא, ובסופו של דבר לדרישה אמיתית להתגלות הבורא בתוכנו.
מי ייתן ויתקיים בנו האמור בפי ישעיהו, "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושימחת עולם על ראשם". זהו תיאור השבים להרגיש את השי"ת, המשיגים את הדביקות עמו ית'.
שנזכה כולנו לגילוי הבורא ית', לחזות בתקומת השכינה מעפרה, בתקומת אמת של ישראל על אדמתו!
