אשמת יהודה ושומרון

במצב הסחרחורת המשפטית המתערבלת סביב ראשו של האולמרט ובעקבותיו - סביב כולנו - קשה לבור את המוץ מן התבן. עלינו להיות הוגנים ולציין כי במצב מעין זה, הרי חפותו של אדם הינה יסוד מוסד בחיינו הדמוקרטים וכך אל לנו לחרוץ משפט ולקבוע אשמתו המשפטית של האולמרט בשימנו עצמנו כשופטים בבית המשפט.

נלעגות הן התגובות בנוסח "הוא אשם, אני יודע שהוא אשם, אני חש זאת בעצמותי", או "אולמרט אדם ישר, מתוך ידע אישי". מפליא הוא כמה תגובות מעין אלו מרבדות ומזבלות את אתרי האינטרנט לאלפיהן. יותר משהן מצביעות על האולמרט הינן מצביעות לשלילה על כותביהן. אנו, הצופים במחול השדים הלזה, אין בידינו הכלים המשפטיים לחרוץ מסקנה לכיוון זה או אחר ומשכך, מוטב כי נִסכור פִּינוּ או קולמוסנו.

אליה וקוץ בה. אמורים אנו להניח למערכת המשפטית לעשות עבודתה בהשקט ובביטחה ולבור עבורנו את המוץ מן התבן. להוותנו, מערכת המשפט הישראלית, בגיבוי מסיבי של מחוקקינו הפועלים מתוך 'התייפייפות נפש' רבת שנים תוך הפעלת מערכת של 'תקינות פוליטית' אשר מנדבת עצמה לדעת בנוסך 'מה יפית' בעבור ציבורים "נאורים" אשר טובת המערכת וציבור שולחיהם רחוקה מליבם ת"ק פרסה - עמלה למען הפושע לעומת הזנחתה את הקורבן.

תילי תילים של טיעונים מופרכים באים לתרץ את העובדה כי בסופו של יום הפושע פוסע שמח וטוב לב מאולם בית המשפט לעבר השמש הזורחת, כאשר קורבנו נידון ליסורי נפש וגוף ואין מושיע. שוב איכזבה ואימללה אותו מערכת "הצדק". הבה ונבהיר כאן, הפושע (לכאורה ועד שתוכח אשמתו) הוא האולמרט והקורבן (וכאן אין כבר צורך בהוכחה) הוא כלל הציבור.

ברי הוא כי עורכי דינו של האולמרט בורקי החליפות והכישרון כבר ימסמסו את החקירה הנוכחית בתרוץ ותואנה זו או אחרת, אם בהטלת פחד על העדים ישירות, עבור דרך ערעור מהימנותם טרם משפט וכלה בתכסיסי השהיה בנוסח הדרישה לקבלת כל חומר החקירה והמאבק המשפטי הצפוי הממושך סביב שאלה זו.

כך או כך, מערכת משפטית אשר מאפשרת לחשוד בפלילים ולעורכי דינו למנוע את פתיחת המשפט בתואנות שונות ותרגילי השהיה קלוקלים הינה מערכת חולה, כשלונית ובהתדרדרות. אשמתו או חפותו של אדם חייבת, במהירות האפשרית, ללא כל שהיות מיותרות ועם חסמי תהליך מיזערים על חקירתו, להתברר בבית המשפט כאשר שופט או צוות שופטים יושבים על המדוכה בעוד ההגנה והתביעה שוטחות טיעוניהן. נראה כי כולנו התבלבלנו, התהליך הקדם-משפטי הקלוקל והסרוח מאפשר לנאשם העתידי לנהל את משפטו בתנאים מיטביים לעצמו ובהתאם לקווים המנחים רק אותו, הרחק מכתלי בית המשפט היכן שהוא הקובע הבלעדי למצער את תנאי שפיטתו.

ההוכחות כי המערכת המשפטית והאכיפתית על גורמיהן השונים שרויות במצב של חולה אנוש החייב באישפוז הכרחי ודחוף במחלקת לטיפול נימרץ, הינן כולן לפנינו. דוגמיות אך מהשנים האחרונות יטיבו לתארן: פסיקות בית המשפט העליון המופרכות והעוולות בעניין גירוש גוש קטיף. אתרוגיותו וגניזת התיק של אריאל שרון בעניין "האי היווני". סגירת תיק "התרומות" לשמעון פרס. גניזת תיק התרומות לעמותות אהוד ברק. פסיקת בית המשפט בעניין פינוי 'עמונה'. פסיקות בתי המשפט בעניני בכירי העולם התחתון הישראלי. משך החקירות העובר כל גבול הגיון בעניני ח"כ אביגדור ליברמן (ללא קשר לנושאי החקירה גרידא). תפירת התיקים בידי הפרקליטות ובניצוח העליון למועמדים שאינם חביבים על אנשי שלומם. והתזמורת ממשיכה ומנגנת בעזוז...

בכל הנושאים לעיל עוברת כחוט השני אוזלת ידה של המערכת המשפטית להביא נושאים חמורים לידי מיצוי חקירתי ומשפטי הולם, אם מחמת מכשולים על חקירת הארועים ואם מחמת נטיית מערכת האכיפה להביא בפני בית המשפט הוכחות תלושות וחסרות, אשר הוא מצידו מודע לעיתים לבעייתיות החקירה וההוכחות אך מסיבותיו רוויות האג'נדה החד-צדדית מתעלם מהן.

ובאם מהמערכת המשפטית ספק אם ניוושע, כל אשר נותר לנו הוא לפנות למערכת הציבורית. להוותנו גם כאן הקוץ באליה נראה לעין. בראש מצעד הכישלונרים כאן עלינו להציב את אהוד ברק, אשר במודע ובכוונת מכוון מנשים את הממשלה הסופנית והעומד בראשה כאשר כל אשר בידו הוא תאוות סיכויי הישרדותו בממשלה וחסימת דרכו של מר בנימין נתניהו ולעזאזל העם הזה.

מפלגת ש"ס (המתוגמלת הסדרתית) צועדת בשורה מיד לאחר מפלגת העבודה במצעד המתוגמלים-השורדים המבזים את העם הזה. והכיצד נשכח את חברי הכנסת ממפלגות אחרות אשר שלמוניהם הציבוריים והעשיה לביתם חשובים להם מטובת הציבור שבחר בם בדיוק שלא לשם כך? יש להעלות על נס את סירובה של מפלגת 'הליכוד' להצטרף לחגיגת השחיתות השלטונית ולשבת באופוזיציה וכן להחלטתו של אביגדור ליברמן ומפלגתו 'ישראל ביתנו', על פניו, לפרוש מהקואליציה בשם עקרונות (ואין בכך הבעת תמיכה או שלילה של שתי מפלגות אלו).

תחושת שותפות הגורל אשר איחדה את העם הזה בשנים עברו פינתה מקומה לאינדיבידואליזם קיצוני. מחד אין פסול בעמלו של אדם לביתו, נהפוך הוא. אך משהעדפות הפרטים במדינה נוטות בלבדית לכיוון האישי, כאשר מופר האיזון המתחייב בין האישי לציבורי, כאשר בכל הנוגע למטרות הלאומיות המשותפות אינך יכול לקבץ אפילו קומץ למניין, הרי שאנו בצרה צרורה. התפוררותה של שותפות הגורל מהלך הרוח המלכד, הלאומי, מביאה את הפרטים בו להעדיף הטלת עניניו הציבוריים על מוסדות המדינה והמערכת המשפטית ללא מעורבות המתחייבת מעצם היותו של אדם אזרח איכפתי במולדתו. ובכן מערכות אלו אינן פועלות מזה-כבר עבור הציבור, הינן מודעות לאפתיה הציבורית וניבנות עליה. הן גם הן פועלות אך עבור עצמן, לשמר את מקומן, תנאי העסקתן ושליטתן. וכך מתנהלים הפרטים במדינה ומוסדותיה במסלולים מנוגדים אשר אינם מצטלבים, זהות האינטרסים התמוססה ואבדה.

ובכן רבותי, אם לא נסמוך על עצמנו הרי שבסופו של יום נרד למצולות כולנו יחדיו, צוות שאינו מיומן ומלוכד יטביע את הספינה על תכולתה. ובאם המסקנה המתבקשת היא כי "אם אין אני לי מי לי" בכל הנוגע לעם הזה, הרי המסקנה העוקבת היא כי כדי להרים שינוי משמעותי חייב הציבור לפעול כגוף אחד, להתאחד במאמץ לתיקון הקילקולים החברתיים-שלטונים. אין זאת אומרת כי מגוון דעות הוא פסול, נהפוך הוא, הינו חיוני למשטר דמוקרטי תקין. אך בסופו של יום חייבת להיות הסכמה מקיר לקיר בהקשר למטרות הלאומיות המשותפות העקריות, אלו הנושאות את קיומו של העם. ולא - אין תקומה. בהעדר מנהיגות ראויה חייב העם להציב חלופות מתוכו ולא, בנפשנו הדבר.

חופש הבעת הדעה ניתן לחוסים תחת כנפי המשטר הדמוקרטי ובפרט בעידן האינטרנט למטרה אך זו, להביע דעתם בחופשיות וכאשר ידבנו ליבם. על הפרטים להביע דעתם, אם במאמרים אם בתגובונים מלומדים. יעשה לו כל אדם למנהג לשלוח מסרון ותגובון אחד בשבוע, כל שבוע. כל שידו מיומנת על קולמוסו יביע דעתו המנומקת אשר לעולם הינה לגיטימית בכל נושא המטרידו. ללא ספק משקלם של אלו יטה את הכף בסופו של יום ויחייב נבחרי ציבור להתייחסות ענינית.

הבה ונפעיל לחץ בלתי פוסק על נבחרינו בכנסת על-מנת שימלאו תפקידם ובאם זה לא יסתייע, אין להוציא מכלל אפשרות פניה ל'מרי אזרחי' שאינו אלים ובגבולות התקינה הדמוקרטית וחוקי המקום. יראה כל אחד מאיתנו כאילו גורל עם ישראל מוטל על כתפיו ובהעדרו מהשורות יתכן וכל הבנין המפואר הזה, מדינת ישראל, אפשר ויקרוס. יפנים כל אחד מאתנו כי העדר תגובה מצידו כמוהו כשותפות לדבר עבירה, עבירותיהם של הבכירים בשלטון נגד עמם. אותם בינינו אשר סכרו פיהם בעבר לנוכח עוולות השלטון, מקוננים כיום על ההווה והעתיד כאשר כל שהיה נצרך מצדם הוא שימוש בזכותם להביע דעתם בזמן ובמקום הנכונים.