הידיעה שמערכת הביטחון, החל משר הביטחון ומטה, תומכת במשא-ומתן עם סוריה "עד כדי הסכמה לנסיגה כללית מהגולן" הייתה צפויה. ניתן לאבחן בדפוס קבוע שעל-פיו חולשת מערכת הביטחון מניעה את המנהיגים המדיניים של ישראל לוותר על שטחי ארץ ישראל תמורת סיכויים לאי לוחמה.
עוד לפני הקמת המדינה העריך מנהיג היישוב היהודי דוד בן-גוריון כי לארגון ה"הגנה" לרבות לחטיבה המגויסת שלו - הפלמ"ח, אין שום ערך צבאי. לכן הוא קיבע את מדינת ישראל לעתיד לבוא באסטרטגיה של אי הכרעה צבאית. התוצאה: באוקטובר 1948, במבצע "אל ההר", הוא החזיר את חטיבת "הראל" בפיקודו של יוסף טבנקין מפאתי הר חברון ומנע מהם מלשחרר את גוש עציון ומלכבוש את בית לחם וחברון. ראוי לזכור שכל מה שהיה בידי ישראל בסוף מלחמת העצמאות, לרבות שטחים שלא הוקצו לה בתוכנית האו"ם, נשארו בשליטתה עד היום.
למרות אסטרטגיית אי-ההכרעה, הכריע צה"ל באקראי ובלא תיכנון מוקדם את צבאות ערב במלחמת ששת הימים. ראשי המדינה וראשי צה"ל דאז השתמשו בהישג כתעמולת בחירות להנציח את שלטון המערך (מפא"י), לא איתרו את הליקויים (התמוטטות נפשית של הרמטכ"ל יצחק רבין, הדחת שר הביטחון לוי אשכול, ההתקפות הכושלות של הצנחנים בגבעת התחמושת ושל "גולני" בתל-פאחר שעלו בקורבנות רבים ומיותרים לדוגמא), לא הפיקו לקחים מן המלחמה והופתעו במלחמת יום הכיפורים הפתעה מבצעית ולא מודיעינית כפי שרוב הציבור סבור. התוצאה: אסטרטגיית בן-גוריון חזרה בגדול וישראל החזירה את כל חצי האי סיני למצרים תמורת הסכם אי לוחמה.
ממשלת בגין השנייה ובייחוד שר הביטחון אריאל שרון ביקשו להחזיר את הגלגל אחורנית במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 כדי להבטיח לפחות את שליטת ישראל ביהודה, שומרון ורצועת עזה. אך בגלל אי הפקת לקחי מלחמת יום הכיפורים ומבצע ליטאני ב-1978 צה"ל לא השיג את מטרות המלחמה, גרם להקמת החיזבאללה וברח מרוב שטחי לבנון. המשך אי הפקת הלקחים והאמונה השקרית כי יש לנו צבא של ממש, גרמו לתבוסה באינתיפאדה הראשונה. התוצאה: יצחק רבין נגרר על-ידי שר החוץ שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין לחתום על הסכם אוסלו ולמסור לפלשתינים שליטה על חלקים נרחבים של יהודה שומרון ורצועת עזה.
חמש עשרה שנות כישלון ברצועת הביטחון מול החיזבאללה, ובייחוד כישלונו של הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון היום אהוד ברק, הניעו את ברק להבטיח ל"ארבע אמהות" ונגרריהן לברוח מדרום לבנון אם יבחר לראשות ממשלה. הבטחה זאת אכן הכריעה את הכף וכראש הממשלה הוא פקד על צה"ל לברוח מלבנון במאי 2000 תוך הפקרת בני הברית מצבא דרום לבנון (צד"ל) ותוך השארת אמצעי לחימה רבים לחיזבאללה. שורת כישלונות צבאיים אלה שכנעו בצדק את מנהיג חיזבאללה נסראללה שצה"ל אינו אלא "קורי עכביש" שניתן למוטט בקלות. הישראלים לעגו לו, לא כן הפלשתינים. זאת הייתה גם מסקנת הפלשתינים שפתחו בסוף 2000 באינתיפאדה השנייה. אהוד ברק שהיה אז ראש ממשלה ושר הביטחון התגלה בכל אפסותו בייחוד בפרשת קבר יוסף. הוא איבד את אמון הכנסת והעם ובמקומו נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה. אך גם שרון נכשל והתוצאה: בריחה מגוש קטיף.
ב-2006 כשל הטריאומוויראט אולמרט, פרץ וחלוץ בניסיונם להפוך את הקערה האסטרטגית על פיה. הם הורו לצה"ל לתקוף את החיזבאללה והובסו. במלחמת לבנון השנייה ראה העם את הקולות ולרבים מהישראלים התברר סוף, סוף שאין לנו צבא של ממש ושהקצינים הבכירים אינם בעלי מקצוע אלא מאחזי עיניים. התוצאה: "מומחים" אלה ממליצים עכשיו לברוח מרמת הגולן.
ההסתברות שהבריחה מרמת הגולן תביא שלום עם סוריה אינה עולה על ההסתברות שהבריחה מגוש קטיף תביא שלום עם הפלשתינים, כפי שטען ראש הממשלה אריאל שרון בנאומו ב"ועידת הרצליה" ב-2004. משימתה של מדינת ישראל עכשיו אינה לברוח משטחים אלא להקים צבא של ממש שיכול להכריע את האויב במלחמה ולגבות הסכמי שלום. אם לא נקים צבא שמפקדיו אנשי מקצוע כל בריחה משטחים מסכנת עוד יותר את קיומה של מדינת ישראל.
