סוף סוף הגיע הרגע שבו צריך להניח את כל הקלפים על השולחן ולהחליט מיהו, באמת, המועמד המתאים יותר לכהן כנשיא ארצות-הברית: ברק אובאמה או ג'ון מקיין.
אמנם, ההכרעה הפורמלית על מועמד הדמוקרטים עדיין לא נפלה, אבל התמונה, בעצם, שקופה למדי: הילרי קלינסון, שסיכוייה אפסו, מצויה כבר מחוץ למירוץ.
אז נכון שהמסורת האמריקנית גרסה בעבר שאשה או כושי הם מחוץ לתמונת הנשיאות, אבל הפעם עלול, או עשוי - הכל לפי מבטו של הבוחר - להתחולל מהפך ולשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה. גם נכון שלא ראוי למי שאיננו אמריקני להתערב ולהכניס את ראשו לקלחת האמריקנית. אלא שהפעם העניין מצטייר כגורלי, יותר מאי-פעם - לפחות לנו, הישראלים, אם לא לעולם כולו.
ייאמר מיד: הנשיא הנוכחי, ג'ורג' דבליו בוש, הוכיח בעליל, להפתעת כולם, את יחסו האוהד והחם לישראל. מבחינה זו הוא משתווה אומנם לנשיא הקודם, ביל קלינטון, איש המפלגה הדמוקרטית, אבל צריך לזכור כי יחסם המיוחד הזה של שני הנשיאים, משני הקטבים אלינו, הוא, בהחלט דוגמה יוצאת-דופן, שאיננה מעידה על הכלל.
אינני אמריקני, אבל כישראלי הענקתי תמיד את אהדתי למפלגה הדמוקרטית, שבמאזן היחסים עם ישראל הפגינה יתר-אהדה לישראל מאשר יריבתה הרפובליקנית. את זו האחרונה הנחו תמיד המדיניות הבדלנית, של "אמריקה לאמריקנים", כמו גם אינטרס הנפט הערבי, כאשר עניין ישראל נדחק לקרן-זוית. כך היה עד לימיו של בוש האב, כש"מאזן האימה" הזה הופר, באחת, עם עלייתו של בוש-הבן לשלטון. למותר לציין את מעשיו למעננו ואת הכימיה המוחלטת שהוא יצר עם ראשי-ממשלתנו.
בשפל המדרגה
אלא שהאמריקנים הסתייגו, במפורש, מאורח-התנהלותו של בוש, אם במלחמתו בעירק, שהותירה אחריה, בעקבות הכיבוש, חללים אמריקנים רבים, ואם - ובעיקר - במדיניותו הכלכלית הכושלת, שהציבה את ארה"ב במשבר עמוק. בסופו של דבר, כל סקרי דעת הקהל לא החמיאו, בלשון המעטה לנשיא האמריקני, והורידו את הרייטינג שלו לשפל המדרגה.
מן הכישלון הזה של בוש נבנה עכשיו באורח טבעי ברק אובאמה, באשר את האמריקנים מנחה מעל לכל מצב הכיס שנותר מצומק. לא פחות עלול אובאמה להיבנות מעצם העובדה שיריבו, מועמד הרפובליקנים מקיין, הוא, לעומתו, אדם בא בימים, חסר כישרון רטורי, שלא מצליח לסחוף אחריו בהתלהבות רבה כל כך את ההמונים.
ובכל זאת, לו אני אמריקני, הייתי מתעלם משיקולי הרייטינג האלה ונמנע מלנהור אחרי ברק אובאמה. אחרי ככלות הכל, המועמד הדמוקרטי כהה העור, שמוצאו מוסלמי, הינו עדיין צעיר מדי וחסר ניסיון מכדי לכהן כנשיא. בתור שכזה הוא עלול לדרדר עוד יותר את ארה"ב אל התהום ואפילו לגרום לכך שהיא תאבד את עליונותה כמעצמה מספר אחת בעולם אל מול הענק הסיני המאיים עליה.
שמיניות באוויר
גם כישראלי פאסיבי, המשקיף מן הצד, לא הייתי נותן את קולי לאובאמה, האיש שלא רק איבד זה מכבר את אמונו בקרב יהודים רבים בארה"ב, אלא שגם משמש עתה כליצן בקרקס ובלבד כדי להוכיח, כביכול, את אהדתו לישראל. אבל אובאמה יכול להמשיך ולעשות שמיניות באוויר כדי להציג עצמו בקהילה היהודית בשמו העברי "ברוך", כשספק גדול אם מישהו בכלל יהיה מוכן "לאכול את הלוקש" הזה.
לכן, כאמריקני, הייתי נותן הפעם, ללא היסוס, את אהדתי לג'ון מקיין, אף שהוא יכול להיחשב לרע במיעוטו במציאות האמריקנית של היום, שבה כל מועמד אינו מתרומם מעל לרף הבינוניות. בכל מקרה, הוא מנוסה הרבה יותר מיריבו אובאמה, הן כגיבור מלחמת וייטנאם הכריזמטי - והאמריקנים הרי מתים על גיבורים - והן בניסיונו הפוליטי העשיר, בעוד יריבו נחשב לטירון חסר-ניסיון לעומתו. ומה עם האמפתיה הרבה שיש למקיין בקרב בוחריו? גם זו, מסתבר, לא הולכת ברגל, וגם לא העובדה הביולוגית שהוא איננו לא כושי ולא אשה.
כישראלי, המשקיף מן הצד, הייתי תומך במקיין, קודם כל בשל התייצבותו המוכחת והגלויה לצידנו. הבטחתו ללכת בדרכו של הנשיא היוצא ולסייע, בכל מצב, לישראל, שכבר עמדה במבחן המציאות, מעוררת אמון רב, הרבה יותר מהצהרותיו הספקוליטיבות והמניפולאטיביות של אובאמה, כהה העור המוסלמי, שספק רב אם יעמדו אי פעם במבחן המציאות.
